תספרי לי מהו גן עדן עבורך.

גן עדן. "תספרי לי מהו גן עדן עבורך.." הייתי חושבת שהוא באמת מתעניין אם הוא לא היה שואל תוך כדי קשירת הידיים שלי לאחור, כשאני שעונה על המיטה וברכיי על הרצפה. כמו בדוגי. התנוחה האהובה עליו עם הכלבה האהובה עליו... "אני לא מאמינה בגן עדן.. אני אתאיסטית.." הוא צוחק.. בטח נזכר בכל פעם שצעקתי לאלוהים כשהוא זיין אותי... "אז אני אספר לך מהו גן עדן עבורי.." הוא אומר ומהדק את הקשר בידיי.. "תביני.. אני גם לא בטוח שגן עדן של אחרי המוות באמת קיים.. אבל אנחנו בהחלט יכולים ליצור כזה לעצמינו בעודנו בחיים.." מדבר איתי על פילוסופיה ולוחץ את פלח ישבני בידו.. "עכשיו, למשל, התחת העגול והעסיסי הזה שלך והחור הקטן והמתוק הזה, חשופים מולי ואני יכול לעשות בהם מה שאני רוצה.. אני יכול לחדור אלייך עכשיו ולהרגיש איך את עוטפת את הזין שלי בישבנך, צרה וחמה וחרמנית...." האצבע שלו, רטובה ממיצי הכוס שלי, טופחת על חור ישבני אבל לא נכנסת.. מקשיבה לתיאורים שלו וגלי החום שבגופי מתגברים ביחד עם נשימותיי... "אבל לזיין אותך בתחת כל אחד רוצה וכל אחד יכול......." "לא כל אחד יכול.." אני עוצרת אותו באמצע המשפט.. "כל אחד. את אולי לא זונה במקצועך אבל גם לך יש מחיר. אני אוכיח לך בפעם אחרת... עכשיו נראה לי שאני צריך להזכיר לך את הכללים של שיחה בינינו כי אולי קצת שכחת- כשיש לך משהו להגיד- את פונה אליי ב"אדוני" ומחכה לאישור ממני להמשיך. אם לא קיבלת אישור, את סותמת את הפה ואם קשה לך מידי אני גם יכול לסתום לך אותו מעכשיו.." אני מהנהנת ושותקת בהסכמה והוא הולך לקצה החדר להביא חגורה. לכל שפחה קבועה שלו הייתה חגורה משלה.. שלי הייתה הכי יפה ובולטת- אדומה בוהקת עם ניטים קטנים מסביב. אני בחרתי אותה כשהוא לקח אותי איתו לסיבוב אחרי הסשן ההוא שהתעלפתי מכאב.. מאז הוא הספיק לקנות עוד אחת קטנה ורודה... אבל הפעם הוא לא לקח את החגורה שלי. הוא הביא את החגורה הישנה שלו, זאת שהעלתה כבר אבק על המתלה כי הוא לא היה נוגע בה. היא הייתה תלויה שם בתור מזכרת מהאקסית.. עכשיו גם אם רציתי לענות לו לא יכלתי. הוא אמר שאף אחת אף פעם לא תדע איך החגורה הזו מרגישה... "אז מה שכל אחד יכול, זה לא גן עדן בשבילי.." הוא ממשיך את המשפט שלו, מתעלם מהמבט שלי על החגורה הלא נכונה.. ומצליף בישבני... תחושת הבעירה לא איחרה לבוא. הוא תמיד הצליף בכל הכוח. גם ביום שהייתי בים יותר מידי והעור שלי גם ככה היה אדום ושורף, הוא לא ריחם עליי... כאילו מוציא את האגרסיות של כל היום שעבר עליו. נהניתי להיות שם שיוציא עליי הכל.. הוא תמיד אמר שאני כמו הפסיכולוגית שלו רק בעירום. והרבה יותר יפה... הוא כבר לא דיבר אבל המשיך לצלוף בי בחוזקה עם החגורה. התחת שלי בער כמו שלא בער מעולם... אין ספק שחגורה ישנה ובלויה מהולה במשקעים מהעבר שלו, מדגישה את הכאב. צועקת ובוכה ובכל מכת חגורה נוספת מתחננת שיפסיק.. אבל התחנונים שלי, כמובן, גורמים לו להמשיך. אני רוצה שיפסיק. סגרנו על מילת ביטחון פעם, אבל לא השתמשתי בה מעולם כי הוא תמיד היה מספיק קשוב לגוף שלי ולמה שהצלחתי להכיל.. ידעתי שאם אמשיך להתחנן זה רק יכאב יותר, לכן הפסקתי וניסיתי להיזכר. שומעת את שריקת החגורה שחותכת את האוויר ונזכרת- "גן עדן!" החגורה באותו הרגע צלפה בישבני האדום והבוער.. אני - לא מאמינה בגן עדן, הוא- לא מאמין במילת ביטחון. וזו- הייתה ההצלפה האחרונה בהחלט.