בלוז לחופש הגדול

פעם, על צומת דרכים מוסיקלית, בין פה לשם, פגשתי איש חכם ואחראי למחצה שכמו כל איש חכם ואחראי למחצה אמר לי משפט ששינה את חיי: " ידידי... זוגיות היא כמו שתים עשרה תיבות של בלוז, אתה יכול להישאר שם כל החיים רק אם באמת, שמת את הנשמה שלך שם עד הסוף..." בתור מי שחוטא לפעמים ב דו רה מי לה ולה מה מה.... ?! :) המשפט התיישב עליי כמו מיתר חלוד על בנג'ו זקן. ומאז הוא חוזר אליי מידי פעם בקולו של מורגן פרימן בסרט חומות של תקווה. מי מאתנו, סווינגרים יותר או פחות , יכול להישאר אדיש למראה של זוג זקנים שלובי ידיים על ספסל ציבורי , המסמל מעל הכל את ניצחון הרוח על החומר ועל השחיקה היום יומית והסיזיפית שעוברת זוגיות לאורך כל כך הרבה שנים. אני בספק, אם מישהו שחולף על פני זוג נצחי שכזה, חרמן ככל שיהיה, נזרק אסוציאטיבית ארבעים שנה אחורה לאיך הסבא הזה היה תופס את הסבתא הזו בשערות מאחורה במקלחת ולוחש לה באוזן משפטי זימה בפולנית ... לדעתי, מי שחולף על פני ספסל כזה בצהרי היום, ילכד בהילה חמימה של אושר וגעגועים לבית. יכול להיות שיעלה באפו ריח של תבשילים, ותמונות של תינוקות צוחקים, ילדים משחקים בגינה, רצים עם ילקוט לבית הספר, מביאים הביתה את החברה הראשונה או הולכים לצבא.. יציפו את דמיונו יד שלובה ביד אחרי כל כך הרבה שנים , היא כבר חלק ממערכת הנשימה, זוגות כאלה צרכים לנשום את החמצן האחד של השנייה... ובגלל זה כנראה שומעים כל כך הרבה פעמים על בני זוג מבוגרים שנפטרו בסמיכות אחד אחרי השנייה, אומרים שהם מתו מכאב לב, לפי דעתי, הם פשוט הפסיקו לנשום... כמי שנכנס (עם זאת שתחייה) לעולם הזה היום בדיוק לפני שנתיים , וכאחד שמייחל לעצמו את אקורד הסיום של חייו מלווה את מנגינת נשימותיה של אם ילדיו, אני חייב לציין ,שלא אחת, התרחקתי מהסולם המקורי , נסחף אחרי מקצבים חדשים , גונב כל פעם עוד רבע טון מחוץ לכללי המשחק, מחוץ לדואט הסווינגרי שגבולותיו נקבעו מראש.... ואולי זה בלתי נמנע, כמו בכל מפגש מוסיקלי , שבו טורפים את כל התווים מראש, אנשים נוגעים באנשים, צלילים נוגעים בצלילים, ובתוך השפע הזה , בתוך הקסם הזה, נדמה שמותר לאלתר כל דבר, שההרמוניה תכפה על כל דיסוננס. מוסיקה כמו סווינג זו אומנות שקורת כאן ועכשיו, זוגיות זו אופרה אחרת לגמרי, ההווה שלה נוגע בכל רגע נתון בשורשים של העבר ובאתגרים המתקרבים של העתיד. יש כאלה שייצמדו אל התווים ואל בן זוג אחד כל ימי חייהם ויש את אלה שירקידו את חייהם אל תוך ג'ם סאשן פוליאמורי ויקחו את הסיכון לצאת מהסולם.. קטונתי מלהגיד מה נכון או לא, אני בקושי יודע להגיד לעצמי מה נכון לי לאכול לארוחת הבוקר. אני רק יודע היום להגיד, שאני מעדיף לשים את הנשמה שלי בבלוז, בשתיים עשרה התיבות האלה, ושהסווינג ישתלב לתוכן כקול שני, כתדר, כמו תו חריף של מיתר שנמתח ומותח את גבולות הזוגיות רק כדי לאפשר לעוד חוויות להיכנס ולהכניס בה חיים צבעים ורגשות... אני רוצה לשבת יום אחד עם זאת שתחייה , כששערנו ילבין וכתמים שהרווחנו ביושר יכסו את גופנו , בידיים שלובות על ספסל ציבורי, ובכל פעם שאיזה זוג צעיר עם ילדים יעבור... לשאול אותה, תגידי רוחל'ה, נראה לך הם בקטע...?:)) ולכל אלה שהילדים שלהם יוצאים היום לחופש הגדול, שיהיה לנו בהצלחה עם זה...;) מיסטר B מוסיקאי חובב וסווינגר חביב