היא באה בשקט מתוך המסדרון

נכנסה לכיתה והסתכלה עלי היה לה שיער קצר, ורגליים ארוכות, וחיוך שלא משאיר אף אחד אדיש. היא איחרה לשיעור, נכנסה בשקט כמו חתולה אבל אף אחד לא יכל להתעלם ממנה חיפשה מקום לשבת, ומצאה, בשורה החמישית, מימיני, בזווית חשבתי שאני יכול לחזור לשיעור כרגיל אבל, משהו בחיוך שלה לא נתן לי מנוחה. תוך כדי השיעור ראיתי את עיני השקד שמביטות בי בחזרה, מסתכלת עלי וגומעת את מילותי, ... "היא עושה לי עיינים??" אני זוכר את עצמי חושב לרגע, מאבד את קו המחשבה וחוזר להרצאה היה לה שיער קצר, ורגליים ארוכות, וחיוך שלא משאיר אף אחד אדיש. בעוד כמה דקות נגיע להפסקה, חייב לשחרר קצת קיטור, קבוצה מאתגרת, לומדת, בוחנת, שואלת מסתכלת עלי, כמו מודדת אותי, כמו אומרת.. אתה?? אתה?! אתה!! אולי... שוב איבדתי את קו המחשבה, למה היא רוקדת עליו, כשאני באמצע הכיתה, מתי כבר ההפסקה? מחליט לקצר, למקד, לשחרר ויוצא להפסקה, למסדרון, לאוויר, לשירותים של הפקולטה. לא שמעתי אותה, לא מחייכת, לא נכנסת, לא פותחת את הדלת ואחריה נועלת. יצאתי לשטוף ידיים ושם היא עמדה, עם השיער הקצר והרגליים שלא נגמרות, והחיוך, אוי החיוך, שמשאיר אותך רטוב. אמרתי "שלום, את במקום הלא נכון" היא התקרבה אלי, חייכה, ולחשה. אני בול איפה שאני רוצה להיות... ולפני שהספקתי לענות, היא הצמידה אותי לקיר, שמעתי את הנשימות שלה ליד האוזן שלי, ולא יכולתי שלא לנשום, להתנשף ולהתקשח. היא שלחה יד, ותפסה לי אותו ולחשה לי באוזן - אני רוצה אותו עכשיו, ובעודה מנשקת אותי בחוזקה, פותחת לי את החנות, ומתחילה לרדת לאט לכיוונו. אני מנסה ללטף אותה והיא נעמדת בפתאומיות ומצמידה לי את הידיים לקיר, אל תזוז - היא אומרת בעודה מסתכלת לי ישירות בעיניים, אח, איזה עיניים, אפשר לטבוע בהם, לשחות קילומטרים ולחזור, להיות איש הברזל עבורה, איש השעה. והיא בשלה, יורדת למטה אל זקפתי העצומה, הרבה זמן לא עמד לי ככה, ואני נזכר באשתי, אהובתי, ומת שהיא תהיה כאן איתי... ואז, אני כבר לא זוכר הרבה ממה שקרה, אבל אם תראו אותה ברחוב, עם שיער קצר, רגליים שלא נגמרות, וחיוך שמשאיר אותך רטוב תגידו לה... תגידו לה, תודה ושתבוא שוב, בבקשה. ------------------------------------------------ פנטזיה שלא התממשה. אדריאן. נ.ב. עדיין, אני עוד צעיר (-;