היא ישבה בכסא 32B

כשעברתי לידה, לא שמתי לב בכלל שהיא שם, רק היה איזשהו ריח מתקתק באוויר, בושם כלשהו שלא יכולתי למקם אותו. בתוך הלחץ של הישראלים שנוסעים לחו"ל, התיירים שחוזרים הבייתה, מציאת המקומות, הכנסת המזוודות, סגירת החגורה ולקיחת נשימה. הרגשתי, שמישהו מסתכל עלי כשהסתובבתי, לא ראיתי משהו מיוחד. המטוס המריא, ואני נרדמתי. לא אוהב לשבת ליד אנשים שאני לא מכיר. הייתה קפיצה קטנה, התעוררתי, מסביבי, ים של אנשים בערבוביה של טיסה, ערב רב של ריחות שונים, רעשים, צקצוקים, ובין כל הריחות, היה איזשהו ריח מתקתק, בושם כלשהו שלא יכולתי למקם אותו. הדיילת עברה וחייכה, כי זה מה שדיילות עושות, ואני חשבתי לתומי - המממ.... היא נראית טוב, מעניין איך יהיה לתפוס איתה שיחה, ככה, בין לבין.. וברגע שתהיה אפשרות, להתקרב קצת, להריח אותה, להסתכל לה בעיניים ולחייך, היא תסתכל עלי בחזרה, ותחייך חיוך שלא משתמע לשני פנים. כעבור כמה דקות שיחה, המעברים כבר יותר שקטים, נכנסים לשלב הטיסה הארוך, השלב שבו או ישנים או רואים סרט בשקט, הדיילות והדיילים האחרים כבר לא נמצאים בעמדה שלה, רק היא ואני ... וכמה חיוכים, קריצות, עקיצות קטנות.. וכשאנחנו מזהים שאנחנו לבד, אני שולח יד, נוגע לא נוגע בזרועה היא מחייכת, תופסת את ידי ומובילה אותי לתא השירותים הקרוב, היא דוחפת אותי פנימה, מסתכלת לצדדים ונכנסת אחרי.. נועלת מאחוריה את הדלת... ותופסת לי את החבילה בעודה מצמידה אותי לקיר ומנשקת.. אני מתעורר חרמן, עם זקפה שעלולה להבהיל כל אחת שתעבור, המעברים ריקים, האורות במטוס דיי רכים, מרחוק יש רחשי נחירות, והריח המתקתק הזה באוויר. מטריף לי את החושים. טוב, אני חרמן, מה עושים?? מסתכל ימינה, שמאלה, כולם ישנים. לוקח את הכרית הקטנה, מחזיק אותה מעל החבילה, שזה לא יבלוט (תרתי משמע) ופונה אל עבר ירכתי המטוס, אל הנוחיות. ושם העיניים שלנו מצטלבות, בשורה 32, כסא B, ליד המעבר רגל ארוכה שמסתיימת בשמלה אדומה, היא קולטת שאני קולט אותה, מגניבה חיוך מבוייש, ומורידה את המבט. ואני .. אני מחייך ומשפיל מבט גם כן, אני מזיע, לא נעים לי, חרמן חבל"ז האם היא קלטה אותי? האם היא קלטה אותו? לא בטוח אם קרה שם משהו או לא, אבל החלטתי להוציא את תכניתי אל הפועל ולשחרר את חרמנותי בפרטיות הנוחיות אני אדם עם מטרה, מכוון להליכה ישירה. עברתי לידה, והריח... הריח המתקתק שבאוויר תפס אותי לא מוכן, הקיף את ראשי, וליטף אותי מבפנים, הרגשתי שאני עוד מעט מתפוצץ, אבל הייתי חייב לומר לה - שהיא מריחה מדהים. היא חייכה, הסמיקה קצת, אמרה תודה, וחזרה אל הספר שלה, או כך חשבתי. משכתי בכתפי, אולי הבחורה מ 32B היא לא הדיילת שחשבתי היא לא תצרף אותי למועדון השחקים, אולי לא הפעם. והמשכתי. אני אדם עם מטרה, מכוון להליכה ישירה, מתכנן לשחרר את חרמנותי, על זקפתי (שכבר כאבה), הגעתי אל התא, ליד, עמדת הדיילות הייתה ריקה, נכנסתי, שמח שסוף סוף אוכל לשחרר את הזימה. ואז שוב הריח עלה, אותו ריח מתקתק, משכר, אותו ריח שאזהה עכשיו גם בתוך טיסה מלאה באנשים מעושנים, ריח אדמדם, שכמו כטיפה מלטף את חושי. ואני מתמסר, מחזיק את זיקפתי בידי הימנית, ומלטף קלות.. מתמסר לריח שעוטף אותי. ולפתע נשמעה על הדלת דפיקה קלה, עדינה משהו, כאילו יד נשית לא רוצה להפריע... אני לא יודע מה משך אותי לפתוח את הדלת, ציפיתי שהאינסטינקט הראשון שלי יהיה להתכווץ אבל אולי הערבוב של הריח עם הפנטזיה, הרמות הגבוהות של הטסטוסטרון, והמטרה ואולי גם איזו תקווה עלומה, מוזרה, לפנטזיית שחקים מתקתקה. ואז התעוררתי חרמן ברמות מטורפות, זיקפה שלא בראה האדמה, היא עדיין ישבה במושב 32B שמלה אדומה, ספר ביד חיוך קטן ממזרי והדיילת שואלת אותי: תרצה קפה או תה אדוני? אני??? אני.. אני ... אני .. אהמ.... כוס מים קרים בבקשה. א'