כשאשתי תתאהב (הומאז')

כשהייתי קטן אהבתי נורא ללכת ל לונה פארק אחר כך כשהגעתי ליורו דיסני הבנתי ש בעצם עבדו עליי, (אפילו הקפטריה שם יותר גדולה ממה שיש לנו פה בארץ...) אבל ככה זה כשאתה ילד , השכונה שלך היא כל עולמך ולונה פארק בת"א מרגיש כמו כוכב לכת חדש. אחרי שמיציתי את המכוניות המתנגשות, הפסקתי לפחד מהמכשפה במרפסת (מנ איתה? היא עדיין שמה או שיצאה לפנסיה מוקדמת? ) וקיבלתי זעזוע מוח קל בחדר המראות כשניסיתי לרוץ בכל כוחי את דרכי החוצה דרך אחת מהן.. החלטתי שהגיע הזמן לאזור אומץ ולעלות על רכבת ההרים. מכווץ בין אבי לבין עוד דמות מבוגרת שהדחקתי את פרטיה מזיכרוני , ישבתי בספסל אחורי של מין קרון חצי פתוח עם צבע מתקלף וטיפסתי עם כולם לאוורסט המפורזל שבקצה המסילה החורקת. ליבי הלם בחוזקה לתוך גופו של אבי שהיה עסוק בעיקר בלהריץ דאחקות של שנות ה80 עם הדמות השנייה המודחקת. תהום הברזל שנפערה מתחתינו בקצה העלייה ורגעי האימה שבאו אחריה לימדו באותו יום אביבי שיעור או שניים על תחושת אובדן שליטה. שנים מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומד בתור ארוך ומסתרך אי שם בדרמסאלה מחכה ללחוץ את ידו של הדאלי למה . למה? גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה אבל זה נראה לי דבר הגיוני לעשות במיוחד לאור העובדה שביליתי שם את השבועות הקודמים במנזר מוצף בתיירים , לא שתקנים בכלל, שבאו לקבל הארה בנושא הארה . כל מה שאני זוכר מאותה תקופה , חוץ מזה שקיבלתי הרעלת אורז (לא יודע אם יש דבר כזה בספרות המדעית אבל תאמינו לי לא בריא לאכול רק אורז יותר מחודש..) זה זמזום בלי פוסק של " no attachment no attachment " עד היום קשה לי לעשות attachment כשאני שולח מייל. אני זוכר שבאותה תקופה הרהרתי הרבה על היכולת שלי לעזוב, לאבד שליטה, להפך לאבן סטואית שכזו ,שפשוט תתגלגל בעולם בלי להיקשר להיצמד להיאחז ו להתעטף ב הגנות של שיגרה . בסופו של דבר איזה יוגיסט אחד ששכנע אותי לשתות אותי 6 ליטר מים עם מלח ולהקיא אותם לצורך ניקוי רעלים , גרם לי להבין שאפילו להקיא אני לא מסוגל , וכנראה שלשחרר שליטה זה לא בקארמה שלי. אז אחרי שניסיתי להשתין ללא הצלחה 6 ליטר של מי מלח מיותרים מגופי הרמתי טלפון לאימא שתעמיד סירים על הגז כי אני חוזר הביתה . את הקשר הרופף שאני מנסה לייצר פה בין חווית ילדות מבעיתה וחודש מיותר של נזירות לייט בדראמסלה לבין הפלטפורמה הנוכחית של האתר אני אנסה לסכם במשפט: כשאשתי תתאהב בגבר אחר שום טיבטי גם לא הדאלי למה יצליח להוריד אותי מרכבת ההרים שדים שאהיה עליה... זה לפחות כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו מאז שאשת חיל עם מילות הרנטגן שלה שיקפה לי את הצורה... (אגב למישהו יש את המספר של אתגר קרת, לפי דעתי הוא עושה עלינו סיבוב, מה זו הכתיבה הזאת?, אלופה !!!....יש פרס נובל לכתיבה סוונגרית ? איפה מציעים מועמדים.. ?) אז נכון "סווינגרס זה לשחק באש.. ואפשר לקבל כוויות..סוף ציטוט" אבל מודה, אני בא מהבית עם מטף ותחבושת נושמת. לפני כמה ימים גיליתי אגב שהמילה לפרגן לא קיימת בעברית, היא לקוחה מאידיש או משהו כזה , ואני יש לי קצת אידיש בדנ"א אבל כנראה עוד לא התפתחתי מספיק אבולוציונית כדי לפרגן את "גיל 20" מחדש לאישה שלצידי. אגב שלא ישמע שאני חלילה מזלזל ההפך הוא הנכון הייתי רוצה הייתי ממש ממש רוצה !!!! ב כל פעם שאנחנו נוסעים באוטו השגרתי שלנו עם הילדים השגרתיים שלנו בדרך לאיסוף או הורדה שגרתית ואני רואה בחלון זוג טרי עטוף עננה כימיקלית של תשוקה ואון אני עוצם את העניים ומנסה לדמיין אותה שם עם אחר אז הבטן בועטת חזק כל כך שאני מפסיק לרגע לנשום וגם בדרך כלל מישהו צופר לי מאחור... הפחד להישאר תקוע בספסל אחורי של קרון לא ידוע על רכבת שיכולה לטוס לאלף כיוונים כנראה חזק יותר במקרה שלי.. אז כנראה שהדאלי למה הפולי אמורי הראשון כבר לא אהיה.. נו שוינט.. לפחות למדתי פה קצת לפרגן ושוב תודה לזאת שגרמה לי לחשוב והרבה.. מיסטר B