לא להתבלבל

את מפנה מבט אחרון לאחור, וקופאת במקומך. כמעט הופכת לנציב מלח - אבל לא. במבט הזה אני רואה צער. זה נגמר. עכשיו חוזרים למציאות. ליומיום. אולי פעם תחזרו על זה. עם אנשים אחרים. שלא להתבלבל. מה היה פה בסך הכל? קצת גישושים של התחלה. בחרת למרות הכל את התמונה ההיא שלך בבגד הים החושפני, ושלחת אותה (כשהלב פועם בעוצמה ברגע הלחיצה על הכפתור). הוא שיחק אותה קול. אבל גם לו רעדו האצבעות על המקלדת בצ'אט הראשון. גם בשני. אבל זה לא אמיתי הרי. זה רק טקסט. טוב, נכון, גם שוחחנו לילה אחד בטלפון. 3 שעות. לפעמים השיחה לקחה למקומות שאת לא רגילה אליהם. וכמעט העזת לזרום עם זה הלאה ולגעת בעצמך תוך כדי. אבל רק כמעט. אבל זה הכל. רק וירטואלי. ווירטואלי זה לא אמיתי הרי. הלב הפועם לא אמיתי. הרעד באצבעות לא אמיתי. הרטט בקול והמחשבות "מה הוא יחשוב עלי" לא אמיתיות. לא לא. זה הכל פלסטיק. וירטואלי. זו חוויה שאפשר בקלות לשים באיזו מגירה. לשכח ממנה. ואז כמובן בא החלק האמיתי. השמלה השחורה ההדוקה שבחרת. הישיבה בפאב בברכיים מתחכחות. הגישושים הקטנים של אצבעות ידיים. מותר לך להתרגש ככה? לא היה לך מושג שזה מה שמרגישים ו... הלו. קבעתם הרי: לא להתבלבל. כמובן. כל דבר במקומו. במגירה שלו. אבל בעצם הרעיון היה לחוות ריגוש. נכון? אז אם כך, מותר לך להתרגש. זה לא בילבול. זה האדרנלין, זה מה שזה. לא שמדובר בכזו התאמה נדירה - זה פשוט יוצא דופן. זה לא אני - זה כל העסק. ולי יש רק חלק זעום בזה. אני מקרי. אגבי. לא מבלבל. אפילו לא כשהיד שלי מלטפת את פנים הברך, ועולה שליש מהדרך לאורך הירך שם השמלה ההדוקה עוצרת בעדה. או נגדה - תלוי איך רוצים להסתכל על זה. אני מדבר על משהו אגבי עם השניים שרוטטים מולנו כאילו התיישבו על ויברטור ענק, בעוד האצבעות מנסות לגנוב עוד אינץ' פנימה מבעד לשוליים המגבילים. מתענג על הנסיונות הכושלים שלך לשמור על ארשת פנים מהוגנת, ומחוסר המודעות שלך לחוויה הדומה המתרחשת ממש מול עינייך. ההתרגשות שלי היא ממך. מהרטט הזה בנשימה שלך בכל פעם שאני (בודק שוב עם האצבעות... כן. הוא עדיין שם). אז כזה. מהחיוך הכפול שלך: בהתחלה רגיל, ואז את מנסה למתן אותו לשבריר שנייה, שמיד אחריה הוא פשוט ענק! מהניגוד בין השיער הכל-כך שחור שלך לפנים הכל-כך בהירות. שוב אני שם. שוב אני שם את הלב, בלי רשת ביטחון. נותן לך להיות מיוחדת לי. יודע שכבר עכשיו את בלתי נשכחת. נפרדים כבר בנשיקה. לא מאד עמוקה - לא בדיוק צנועה. מה כבר היה? סתם גיפופים בסגנון טיפשעשרה. משחקים של אסור/מותר. התרגשות של חדש. של טרי. של תהליך היכרות. וזה לא אמיתי, אמרנו הרי כבר. זה חד פעמי: אסור להתבלבל. ולכן בטון ענייני, כמעט עסקי, קובעים לממש את זממנו אלו כלפי אלו. כעת משהובהרה המסגרת של העניין, זו שמבטלת כל סיכוי לבילבול - אפשר לשוב להתכתב. רק קצת, ככה, בשביל האווירה. בלי להתבלבל כמובן. גם אותה כנות שלפתע אחזה בך, היא לא מתוך בילבול. לא לא, ממש לא, להיפך: היא נובעת בדיוק מאותה מסגרת ברורה המבטלת כל סיכוי לבילבול. ובכן, היות ויש לנו מסגרת, והיא כה חד-פעמית (לזרוק למיחזורית - לא לפח בבקשה) את יכולה להתוודות על כך שהמבטים בינינו בפאב הם שהכי ריגשו אותך. וכשאני, למרות המסגרת המצמצמת נותן לעצמי להרגיש ולהביע - את מחליטה להתוודות: את כן הרשית לעצמך. אז. באותה שיחת טלפון יחידה שהתקיימה בינינו לזוכרה לטובה. את כן. כן מה? כן נגעת. בעצמך. לא גמרת, לא גמרת. כמובן. רק קצת. ככה כדי לתת טעם בלי להפחית את החשק. בעצם להגביר. בעצם כל העלאת הנושא מחזיר לך אותו... בעצם אני יודע מה? את שוב... תסכימי... כלומר, כמובן אם אני בעניין... אז... וגם אני. בסופו של דבר אני רק גבר, ויש לי בולבול מאד מבלבל, כך שברשותך, אני כן מגיע לסוף. ואז את מבקשת ממני לדבר אלייך, ולא לחדול עד ש... ורק נשימות אני שומע. מדבר. מדבר. והן מתעצמות. עוצר להקשיב, ואם זה מתארך מדי, את גוערת בי שאמשיך. ולעזאזל, כמה זמן?! אני כבר מוכן לסיבוב נוסף!!! כך שכשאני מתקרב לשיא, כשרק ההתנשמויות שלך מהוות לי דלק, מתחילים לבקוע קולות חדשים מהאבר השני של הקו. גבוהים יותר ויותר. "אני יהרוג אותך." אני שותק. "אני יטרוף אותך... מה אתה עושה לי?" מזכיר לך שהלכה למעשה לא אני עשיתי. את מצחקקת במבוכה, ואני חושף את אותה מבוכה שלך. פותר אותה בעצם המעשה. הופך אותה למשהו שלנו. יחד. כן. כן. יחד... אבל את לא נקשרת אלי. לא באמת. רק קצת היקשרות בפלסטיק, וירטואלית שכזו. זה רק הריגוש, כמובן. הרי ככה קבעתם. אסור להתבלבל. וכשאת סוגרת אחרינו את דלת חדר השינה שלי, בעור ער לכל תנודה של אוויר או רמז לליטוף, בהיר ומאדים על זרועותייך החינניות וחזך הנתון במחשוף - את כבר מרגישה חיבור אלי. עטה להצמיד אלי שפתיים, לחבק, להצמיד, למעוך, למולל כל בשר שידייך מצליחות לתפוס בערבובית להט. לעצור ולהביט. לחייך ואז לנשק, ללקק, למצוץ כל פינה בפי או שפתיי אזניי..... וואו... אם אומר ש'אכלת לי את הראש' זה יקבל משמעות שונה לחלוטין מהמקובל. את סערה. עכשיו זה הזמן שבו הכל מותר. להתרגש. לגעת. לרצות. ליהנות. להתענג ולענג. להביט עמוק בעיניי, ואפילו להגיד כל מיני שטויות שאת החלטת שאפשר להגיד אותן. אבל בפלסטיק, כמובן. מילים עטופות בקונדום - הרי זה חד פעמי. ולכן אין מה להתבלבל. הבגדים נושרים. עכשיו הזמן של התותים שבתוך עוגת הקצפת הזו. ותותים כמו תותים, הם טעימים מאד. בעיקר הפעם, בהחלט. אבל זה רק תותים, לפחות בשבילי - את יודעת. זה החלק הכי משעמם. אפשר יההי לשחזר אותם ברגעי ריגוש, אבל ברגעי רגש... אוההה, ברגעי רגש אזכר באותו רגע קצפת, רגע בצק אוורירי רך לח ומתוק, רגע לחם, רגע בשר צמוד אל בשר, חדל לנוע... ומביט. ברגעי רגש אזכר איך המשכתי לנוע כדי לא להתרכך, ועצרת אותי ואמרת שאם זה אומר שנעצמות לי העיניים - אז לעזאזל הכל ושיתרכך לו. את רוצה את המבט שלי, עוד ועוד ממנו. ולא הזכרת מאומה בנוגע להתבלבלויות. ...והיות שכך, התרגתי ודבר לא התרכך. והיות שכך, התרגשת והתחלת לפתע לפעום, כך מבלי לנוע כלל. הפיצוץ הכי שקט וגם הכי סינכרוני שהיה לי. וגם לך. ורק חבל שהוא חייב להיות עטוף בפלסטיק. או גומי. או סיליקון. או מסגרת מצמצמת חד פעמית וניתנת להשלכה למיחזורית. הכל ירוק וידידותי לסביבה. גם הנצנוץ מהלחלוחית שבעינייך כאשר סבת לאחור למבט אחרון, קפואה במקומך, ורק רטט שפתך התחתונה מונע ממך להפוך לנציב מלח. כך הותרת אותי, יושב עירום, בגוף שבע ולב רעב, בוהה בדלת שנותרה חצי סגורה, ועוד מעט תיכנס דרכה רינת חיי - וזה בכלל לא יהיה מבלבל.