מדבר אל הקיר

לו רק יכלו הקירות לדבר, הם היו לוחשים לי את שמך, כשאני לבד על הספה, בלילות שטופים זיעה. לו רק יכלו הקירות לדבר, הם היו צועקים עלי: טיפש! כל אימת שהיינו רבים, ושקט מחריש אוזניים, ממלא את החדר. לו רק יכלו הקירות לדבר, היו שורקים בהתפעלות, בכל פעם שלחדר את נכנסת, אחרי מקלחת, עטופה במגבת, שנופלת. מגולגלת. מתגוללת, לרגלייך. אך כשלקיר את נצמדת, עירומה, ורטובה, לחי חמימה ואוזן, נצמדות אל חומת האבן, אנחות וגניחות, שקורעות את הלילה, כשידיי מצמידות את ידייך אל הקור, ברגליים פשוקות, בברכיים נוזלות, כשאני לתוכך נדחף, עד כלות, עד כלות... אזי, אפילו הקיר, הלבן ביותר, הפטפטן, הנקי, הלוחש ומדבר, יסמיק, יאדים, מול מראות ענוגות, יתפעל, יתגרה, אך שפתיו - חתומות.