לפני כשנה הכרתי אשה. אם שָכולה שכל כולה אמא. לבנה קראו יותם. היא התחרטה על שמו כל חייה

היא דוהרת לקראת 60. עדיין מטופחת ונוגה. מסביבה יש מעטה של מרירות והילה זו לא נותנת לאיש להתקרב אליה. היא חיה את המוות וקראה לבנה הקטן יותם. פשוט אהבה את השם. הצליל קסם לה. יותמי שלי קראה לו. כשמלאו לו 20 שנות דעך יותם והפך ללוח אבן באנאלי בבית קברות משעמם עם כיתוב לא מרתק במיוחד. מאז היא מתעבת את יום העצמאות. שונאת חג זה שנאת מוות. במוות עסקינן. יום העצמאות שלה מתחיל ביום הזיכרון ומסתיים ביום העצמאות. היא אוהבת שביום הזיכרון כולם מתייחדים עם הנופלים. מעולם לא אהבה את המילה נופלים. יותם לא נפל - ירו בטנק שלו. הוא התפוצץ ונשרף - הוא לא נפל. להיפך, נפל עליו טיל. שרף אותו כליל. את יותמי שלה. יותם שלה השאיר אותה ביתמות. היא יתומה מבן. יש לה עוד שניים. הם לא פה. עזבו. אחת לומדת בחול ואחד חי בניכר. היא כאן לבד. יום הזיכרון מזכיר לה את יותם. היא לא תודה לעולם אבל את יותם היא אהבה מכל. יותמי שלה נשאר יפה תואר. בן עשרים. אלמותי. ביום הזיכרון היא הולכת ללוח האבן הפסיכי הזה שתחתיו היא יודעת שאין כלום למעט כמה גחלי פלדה שנותרו מהטנק. היא שמה פרחים על הלוח שעל הגחלים שעל האדמה שמעל לתולעים שלא אכלו את בשרו של בנה יותם. היא מתנחמת בכך. מניחה את הפרחים, מחייכת בליגלוג על כל הערוגות האחרות שמסודרות מסביב לקברים האחרים ושמה את פעמיה לביתה. היא גרה ברחובות הפנימיים והשקטים של תל אביב. אין נוף. דירה קטנה. 2 חדרים בקושי. 60 שקלים ועד בית. טוב לה בתל אביב. יש לה סימפטיה לאנשים בתל אביב. תמיד יש אנשים בעיר הזו ותמיד הם לא לבד אולם לעולם יש בהם בדידות. אנשים עובדים, אנשים אבודים. מדינת תל אביב. היא כבר קנתה את הכאמל הניצחי שלה. אוהבת לעשן את הסיגריה שיותם עישן. התרגלה. קנתה גם שוקולדים וקצת פיסטוקים. המשחק אוטוטו מתחיל והיא תראה אימהות כמוה ויותר אומללות ממנה. איזה כיף. 24 שעות של משדרים על אומללות כמוה. רגש זה מסב לה אושר קל. לא רק בה פגע הגורל. תהיינה הערב עוד מסכנות כמוה. היא לא לבד. לא מזמן היא כתבה בבלוג של האמהות השכולות את דעתה על הגועל נפש הזה של חגיגות יום העצמאות מיד לאחר יום הזיכרון. היא לא תסלח לאידיוטים האלו שעשו את יום חגה של המדינה לאחר יום האבל הפרטי שלה. אידיוטים. יש לה נוהל קרב ידוע. היא רואה את כל האוּמללוּת עד כניסת יום העצמאות ובעצמאות היא ישנה עד יציאת החג. הפעם אירע הגרוע מכל - בערב נגמר לה הכאמל. בלי סיגריות זה כבר יותר ממה שאפילו היא יכולה להכיל. היא ירדה לקיוסק הותיק שנמצא בשדרות בן גוריון והלכה לקנות את החפיסה עם הגמל. לפתע בבליל המחשבות שעטף את מוחה מגועל החגיגות הרגישה חבטה חדה בראשה. אחחחחחחחחח. היא צווחה והסתובבה עם מבט מֵזי אכזריות ו.....................קפאה במקום. מולה עמד ילד קטן. בן 6 או משהו כזה עם מבט עליז ועיניים שוחקות. "אמא אמרה שמותר היום לתת בום עם הפטיש" אמר הילד ופניו הצוהלות החלו להתמלא דמעות למראה פרצופה המריר. אם שכולה נשארת אמא גם אחרי ששכלה את בנה וככל שפניו של הפעוט עברו מצחוק לדמע פניה קיבלו חיוך רפה. אשה שכל כולה אמא לא תתן לילד קטן לבכות והיא החלה לחייך, פרצופו חזר לצחוק והוא אמר לה "קוראים לי יותם ואמא שלי כאן" - הצביע על אמו. צמרמורת אחזה בגופה. איך קוראים לך? "יותמי. קוראים לי יותמי." היא עצמה את עיניה. יותמי. מזמן לא שמעה את השם הזה. יותמי. "גם לבן שלי קוראים יותמי, אתה יודע?" לחשה לו ברוך. "איפה הוא אמר יותם. אולי נשחק ביחד?" יותם כבר גדול, הוא בן 20. הוא חייל. לוחם, אמרה בגאווה. כמו נינג'ה ניסתה להסביר ליותמי הקטן. יותמי הקטן משך בכתפיו והסתובב לאימו - אימא, גם לדודה הזאת יש ילד שקוראים לו יותמי והוא התחפש לנינג'ה. צעק בהתלהבות. אמא של יותמי עמדה ליד יותם ועישנה סיגריה. בידה השניה אחזה בחפיסה של כאמל. סליחה, יותם רק רצה לשחק הוא לא התכוון. הפטישים הסיניים האלה מתקלקלים מהר ונשאר להם רק הפלסטיק. ממש סליחה, אמרה לה. יותמי בוא הולכים.......................................... גם לבן שלי קראו יותם זעקה לפתע.........הוא מת. בטנק. הוא נהרג בגיל 20. אמא של יותמי קפאה. שתיהן אחזו בכאמל ביד אחת ובסיגריה ביד שניה. אחוות מעשנות. אמא אמא, צעק יותמי בואו - יש פה אנשים. אני רוצה לתת להם בומים בראש, צהל הקטן. הן הלכו זו לצד זו ואמא של יותם סיפרה לאמא של יותמי על יותם. על חיים ועל מוות. על בדידות ועל שכול. יותמי הקטן נתן בומים בראש לאנשים והן הלכו להן באבן גבירול. תל אביב. יום העצמאות. יותמי רצה נָדנֵד ושתיהן החזיקו אותו בידיו הקטנות והוא רצה "עוד פעם" המון המון פעמים. לאחר הסיבוב של קינג ג'ורג', שפינוזה וחזור לשדרות בן גוריון אמא של יותם חייכה לאמא של יותמי ונפרדה ממנה. גם לי מת בן לחשה לה. התאום של יותם. קראו לו מתן. מתן נהרג עם אבא שלו לפני שנתיים בתאונת דרכים. שלום לך וחג שמח, אמרה. יותמי, בוא מתוק, הולכים לקנות גלידה. יששששש צהל הקטנטן. היא עלתה בלֱאוּת לדירתה הקטנה שהיא מעודדת מעט ומבויישת הרבה. יותם שלי מת בקרב. מוות של גיבורים. מתן שלה מת בסתם תאונת דרכים. מוות מיותר. מסכנה. ואני מספרת לה על שכול. תתביישי לך חשבה לעצמה. היא פתחה את המחשב והגיעה חיש קל לפורום של אמהות שכולות. אם שכולה שכולה אמא. אמא נשארת אמא. היא החלה לכתוב בתגובה על התגובה שלה מלפני כמה שעות. היא הגיבה לפוסט הארסי שלה והסבירה לאט לאט מדוע ההחלטה שיום העצמאות יהיה מיד לאחר יום הזיכרון לא רעה בכלל ומיד הלכה לישון. כשקמה עבר לו חג העצמאות והיא שִחזרָה את החלום שחלמה בלילה. איזה חלום מוזר. גופה היה מיוזע מעוצמתו והיא החלה לדדות לעבר המקלחת. לפתע בראי היא שמה לב שבצד ימין על ראשה מתנוססת לה חבורה קטנה ממכה של פטיש פלסטיק. אם שכולה ועדיין כל כולה אמא. אמא זו אמא גם שהבן שלה קבור באיזו חלקה. חג עצמאות שמח לכל האמהות ששכלו את בניהן. יותמי שלי חשבה לה. נתראה בשנה הבאה. אני כבר בת 60 ואתה נשאר בן 20. לעולם תישאר בן 20 ועוד כמה שנים אצטרף אליך. מה שמחזיק אותי יותמי עכשיו ובכלל בשנה הזו זה יותמי האח של מתן. אני חברה של אמא של יותמי ומידי פעם עושה לה בייביסיטר ואז............... אז אני שרה לו את מה ששרתי לך......יותמי שלי. חייל גיבור שלי. נינג'ה. מיזוגית