מישהו שר את זה קודם...(הסיפור שלנו)

אני מזהיר מראש שאני לא מתיימר לחדש כלום. "מישהו שר את זה קודם....." אבל בכל זאת בתור חובב פורום מושבע לשעבר וכאחד שרוצה ביקרו, וזוכר לו נשכחות חשבתי לקשט אותו בסיפור שלנו, להוסיף קצת צבע ורדרד ללחיים המצולקות פוסטים שלו נוסח מי יהיה איפה ומתי שקמים כאן השכם ומכוונים תמיד לאיזה ערב ... הסיפור שלנו נכתב עכשיו ברגע זה ממש. והוא ככל הנראה, לא באמת ילבש צורה אמיתית של סיפור עם אמירה מיוחדת כלשהיא, דמויות גדולות מהחיים או קתרזיס משחרר בסופו. איש לא יקרא אותו כנראה אבל הוא נכתב! לפחות לנו זה מרגיש ככה. מאז שארבעתנו התכנסנו בחדר מלון אי שם בארץ (טוב באילת....) לעוד מפגש סווינג, אחד מיני רבים, שהיה אמור להניב אורגזמות הדדיות של כולם (מי יותר מי פחות) אבל לא יותר מזה.... מאז, שיד גדולה ואלומנית , הורידה ממדף במקום לא ברור, נייר שורות שקוף, כרוך כריכה עבה של סודות ופחדים, והחלה לכתוב... ואנחנו, ארבעתנו, כיאה לדמויות שלא שלא תכננו לקחת חלק בשום סיפור בקרוב, התחלנו להסתבך עם קווי העלילה שכאילו הוכתבו לנו מלמעלה, התחלנו לדבר טקסט שעד היום היה שמור ל ד אמותינו בלבד, עם דמות אחרת, חדשה, מרגשת, מהפנטת, שלא תגיע מחר איתנו לאסיפת הורים או תזכיר לנו להדליק לה דוד. בסיפור הזה נקודת המבט היא: אני והוא ואת והיא וגם "מספר על" וגם סיפור ילדים (אם מישהו היה מעז לשאול אותם מה הם מבינים מכל זה...) ויחד עם כל הזרות שבנחיתתו של הסיפור הזה עלינו הוא מרגיש כאילו חיכינו לו... חיכנו לגדול לתוכו, להטלטל בין דפיו הלא מרפים, חיכנו להיכתב , לתת לעצמנו לחיות כזה סיפור, לתת לבני/בנות הזוג שלנו להיות לפתע כותרת חדשה בתחילתו של פרק בחייו של מישהו אחר. זה לא קל זה אפילו לעיתים קשה מנשוא. יש שיגידו שזה טורק (אבל מדובר בקבוצה מאד מאד מצומצמת באוכלוסיה....בדיחה פרטית). אבל , ושוב בלי להתיימר בלהכריז שהסיפור שלנו טוב, זה מרגיש שזה שווה את זה... לפחות בנתיים.... לא להעביר עוד יום כעוד סתם תחזית משמימה של מזג האויר לא להופיע בסוף העמוד של איזה עיתון יום אחד כמודעת אבל לקונית המסכמת את חיינו בקצרה. זה מרגיש חי להיות דמות בסיפור אמיתי עד כמה שאנחנו מבינים אותו ככה דמות שמרגישה ומתמודדת עם הדמות שמרגישה לצידה, אחרי 15 שנות מונגמיה ביי דה בוק (עם סטיות תקן סווינגריות פה ושם). פוליאמורה, יחסים פתוחים, מדע בדיוני, אנשים רבים לפנינו ניסו להגדיר על איזה מדף לשים את זה אנחנו כרגע רק מנסים להיכתב ולתת לאהובינו לשמוע את אותם מונולוגים מתקתקים שאנחנו מחכים להם בסופו של יום... יכול להיות שמחר הסיפור יגמר שכל המילים יתפזרו להם כלא היו אבל כל אחד ואחת מאיתנו בטח לא ישכח את התקופה הזו שנתנו לעצמנו ולאלה שלצידנו לקחת חלק בסיפור זה שבו נגמרות לא פעם המילים....