עבודה בעיניים

אני מביטה לראשונה בשעון. אנחנו כאן כבר מעל שעתיים שחלפו ביעף. אנחנו לגמרי באותו ראש, וכערך מוסף, הם גם נראים ממש טוב. משוחחים, צוחקים ומתבדחים, ובאמת מרגישים קרובים. יכולים להמשיך ולדבר עוד ועוד. ברור לי לגמרי שבינה לבינו יש קליק, ולו הייתי גבר גם אני הייתי מתחברת אליה. כזו מקסימה! אפילו טעם דומה בספרים יש לנו... ובכלל, זו לא חכמה, הוא – קל לו להקליק, ואני – אוףףףף!!! לי הרבה יותר קשה. וזה לא שמי שיושב מולי לא מקסים. הפעם, הוא גם נראה טוב, גם יש הרבה על מה לדבר, אז מה פה חסר?? נראה לי שזה בכלל לא תלוי בי או בו, אלא באיזה חוט דמיוני שצריך להירקם בינינו, ואותו המלאך הטווה בחוטים שלי כנראה מאד ישנוני, וגם הערב הוא נרדם בשמירה.... המזל הוא שהפעם מישהו כנראה העיר אותו... בתוך כל בליל הקולות והצחוקים יש רגע אחד של שקט. רגע שהוא רק שלי ושלו. המבטים מצטלבים ועיניו הבהירות חודרות עמוק לתוכי ומדברות בשפתן, מאירות באלומת אור ישירה לתוך עיניי את המסתתר מאחוריהן: "אני רוצה עכשיו רגע אחד שהוא רק שלנו. אני רוצה אותך איתי. אני מרגיש שאת לא כל-כך בעניין, אבל עכשיו, הרגע הזה, הוא רק של שנינו. תרצי להמשיך אותו?" את כל זה הצליח לאמר לי בדממה (כולל סימן השאלה), בעיניו ובמבע פניו, במשך מספר נשימות, שבסופן מבטי הוסט ראשון. מנסה לעכל את מה שהתרחש כרגע בהפתעה גמורה. מאפס למאה בחמש שניות. אולי הוא עבר איזה קורס בהפנוט, אבל מאותו הרגע לא נותרה לי ברירה, והתשובה הייתה לגמרי ברורה... מוקדש לכל המצויידים, המסוקסים, שיודעים לעשות את העבודה...לפעמים, כל מה שצריך זה עבודה בעיניים.