פְּתִיתוֹנִים

באלבום יש סרטון. דמות אישה מטפסת על עץ גבוה. עטופה בפרחים אדומים ופרפרים בבטן. כל הציפורים פינו לה מקום. רגליה שמוטות והיא שוכבת על ענף נראה שיש בו משהו רגוע שמרגיש לה נוח. כמו בית קטן מוגן. משהו מוכר מוצק ונעים משהו כמו מנח השרירים בחגורת הכתף של הגבר שלה. למרגלות העץ הגבר שכוב על שמיכה. הוא מצלם אותה. "תראה… " היא אומרת לו אינסוף עלים כמו פתיתונים. מתפזרים ברוח..כמו.. אינסוף מילים שמחפשות כותב אינסוף חלומות שמחפשות חולם אינסוף רגשות שמחפשות להתאהב" הוא ניגש אליה מפשיל שרוולים ואומר "אני ממש לא רואה! וכבר ביקשתי המון שתפסיקי ותכתבי במקומות שמיועדים להגיגים כאלה" הוא מושיט אליה את שתי ידיו ולאט לאט מצליח להוריד אותה משם. היא יודעת שהוא צודק. אבל בסתר ליבו הוא בוודאי חשב "מילים שמחפשות כותב... איזה ביטוי יפה! .. מאיפה זה?" אני תוהה.. לגבי אינסוף הפתיתונים המתפזרים.. אני תוהה לגבי כל פתית ופתית. מהי החוויה הפנימית שלנו ברגע הנתון? אילו מחשבות עוברות? איך מרגישים מול שפע הפתיתונים המפתה העצום הזה?. האם הטבע אחראי לזה? האם הטבע אחראי לאינסוף האובייקטים שמרחפים ביקום ומחפשים קיום בר מימוש? האם הטבע אחראי לאינסוף הממדים בעולם? מימד ביולוגי. פיזיולוגי . רגשי. מיסטי? האם הטבע אחראי לעולם פנימי עשיר, עם מחשבות ורגשות ורגישות חברתית וקשרים וחברויות. בנוסף, להיות מסוגלים וריאליים לשמור על הסביבה הפיזית שלנו. לאינסוף הרגשות שמחפשות להתרגש? האם הוא אחראי ליצר ההתאהבות? אני תוהה האם הטבע אחראי לזה שמגדירים אותנו מונוגמיים או שהשמרנות הוליכה שולל נגד הטבע? כי באותה הנשימה הטבע דאג שיהיו לנו הורמונים. הטבע אחראי ליצר המין לסקרנות להנאות הגוף ובסופו של דברלרצון לגוון את חיי המין אולי לטבע לא באמת חשוב מה המחשבות שלנו באותו רגע! אולי יש איזשהו שוחד בטבע שדואג לשרידות הגנים. ליכולת להעמיד צאצאים. לברוא חיים. אבל לבוא ולהגיד שצריך לשמור אותם (את ההורמונים . הרגשות. המחשבות. הקשרים. המילים. האהבות) לצמצם לקשר משמעותי אחד לכל החיים גובל באסון אבולוציוני!