קצוות וקימורים

קצוות וקימורים אחרי מספר שנים כאן נראה שהמונח הכי מתאים (מקורי כנראה)  מבחינתי לתאר את כל החוויה הרגשית שמלווה את תקופת הזוגיות הסווינגית שלנו היא "קצוות וקימורים"  שני קצוות מנוגדים שני קיצונים מרוחקים שמיים וארץ על חבל ארוך מאוד כשלאורכו קימורים פתלתלים עליות וירידות בין שני קצוות הסקאלה. בקצה האחד הולכת ומתארכת רשימת הדברים שבחיים המציאותיים הייתי צריכה להתבייש בהם: תחושות תסכול תיעוב וגועל שהרגשתי במספר סיטואציות בקצה השני כל החוויות הטובות. המשמעותיות. שמחות של יום חולין. באותו צד בחבל מצטופפים כל האתגרים. הנטיות. השטויות. מימוש הפנטזיות. הדברים הפסיכיים קינקיים לגמרי שעשינו, שגם להם  בחיים הממשיים הייתי מכחישה כל קשר !  מסתבר. יותר משהחבל הזה היה שלב בחיים שלנו, אנחנו היינו שלב עגול ויפה על החבל הזה. הדייטים והזיונים שלנו היו אחד מיני רבים שהעולם הזה הכיר...  אנשים עברו והזדיינו פה לפנינו יעברו ויזדיינו פה גם אחרינו..המונים..בלי לעשות עניינים. הכל בסדר. זה נפלא. באמת. הכל מותר והמציאות הזאת משום מה תמשיך להתקיים ולא תתפוגג  גם אחרי שנעזוב פה. לא יאומן!  אבל, לעבור בין שני קצוות החבל זה לא עניין של מה בכך. אז איך לעבור צונאמי אדיר של גועל והנאה בלי להישחק ? האם כולם מרגישים ככה?  או שמא,  כל שאר הזוגות מחוזרים ומתרגשים עד אימה?  אולי ממש תוך כדי כתיבת שורות אלה מישהו שובר ת'ראש בלנסות להרשים מישהי אחרת , אולי הפוך...  אולי צריך פשוט לקחת פסק זמן ולעזוב, להשאיר את הקצוות פתוחים, לאפשר לגוף להתרומם.  ..ואז לאט לאט יבוא שקט. הרבה שקט. שקט שמשתוקק ליחס. תבוא התלהבות לא מרוסנת לסקס. להביא ביד בג'ל.   כי איזה עסק מחורבן זה סקס. אףפעם לא ממש נגמלים  ומנסים . באמת מנסים