שוברת שיאים

שברתם פעם שיא? אני שברתי. את שיא המהירות להיקשר לבנאדם. אחרי פחות משבוע של תכתובות. בנאדם שלא פגשתי. בנאדם שעד לפני שבוע לא ידעתי עליו דבר. איך זה קורה הדבר הזה? בנאדם שיכול להיות שאם הייתי נפגשת איתו - הייתי מגלה שהוא בכלל לא הסגנון שלי ואני לא רוצה להמשיך איתו לשום מקום. אבל עוד לא הגענו לשם. עוד לא יצא. רק שיחות. פה ושם. מדי יום- יומיים. ואני נפתחת. כי ככה אני - מוצאת קרקע מעט רכה ומתחילה לחפור. מתמכרת לריח האדמה הלחה, לסימנים של הבוץ על כפות ידיי המיובלות. וכשהסתייגתי- קיבלתי את כל העידוד שאפשר. וכשהתלבטתי - קיבלתי את כל החיזוקים שכדאי. וכשחששתי- קיבלתי את כל הסימנים שאין ממה. אז המשכתי. מתרגשת מההיכרות עם אדם חדש. מתרגשת מהאפשרויות הלא ידועות. מתרגשת מהמחשבות על ההמשך. ואז, משומקום - דממה. קורה לפעמים. כולנו אנשים עסוקים. ולמחרת שוב- שקט. ותהייה קלה מתגנבת. אני מהסה אותה: " שששש….את מפריעה לי להיות אופטימית". היא הלכה. ובוקרו של יום חדש ועדיין - שום סימן. אוקי. הבנתי. משהו קרה. מה עושים? שואלים? הרי בשלב הזה כבר ברור שאני רוצה לדעת. אז אולי יש סיבה שלא מספרים לי. ממתינה בשקט. מסיחה דעתי במלא עניינים אחרים. לא חסר. ואט אט מגלה שהחשש הקל והסקרנות מפנים את מקומם לכעס - מה נהיה?? נכון, בקושי מכירים ובקושי יודעים דבר או שניים זה על זה, אבל בו זמנית גם חלקנו מילים שלא חלקתי עם השכנה שלי, שאותה אני מכירה כבר 15 שנה. נכון, כביכול לא חייב לי כלום, אבל fuck it - התקרבת. ושיתפת. והחמאת. והרגשתי שאני יכולה גם. והקפדת שארגיש את כל הביטחון שאני צריכה. שאסמוך עליך. אז די. זה לא מעניין אותי שבעוד רגע אמחק מהטלפון שלך ובעוד חודשיים לא תזכור מי אני. ע כ ש י ו. עכשיו אני פה ואתה פה ויש משהו בינינו. ואני לא מדמיינת את זה. אני לא. אז תהיה בנאדם ואל תעלם כשנהיה קצת קשה, אפילו אם החלטת שמספיק. לא בגלל שזה באמת חשוב לי לדעת מה הסיבה שנעלמת. כי ללכת - אני כבר מבינה שאתה הולך. לא בכדי שיהיה לי סיכוי לשכנע אותך. מי בכלל רוצה לשכנע מישהו שרוצה ללכת- שישאר? לא בגלל שאני נעלבת ומתחילה לחשוב שאני כנראה לא מספיק חשובה כדי לקבל הסברים. זה מבאס, אבל חולף. אני אתגבר. לא. אל תעלם בלי להסביר, כי אני לא מוכנה שמה שקרס פה הרגע - ימעך לי, אפילו טיפה, את החוויה הבאה. יגרום לי לחשוב שאנשים הם כאלה, שלא מתכוונים למה שאומרים, שצריך להיזהר, שאי אפשר לסמוך. בבקשה תן לי להישאר באשליה הקסומה שאני עושה נכון. שאין ממה לפחד. שלא יכול לקרות כלום. ושעוד רגע תדפוק בדלת עוד חוויה, כזו שאמצא בה שוב את החיבור שאני מחפשת ואשלוף את האת ואשמע את הצליל המופלא כשהיא מבקעת את שפת הקרקע וחודרת פנימה. וארגיש את הכאב הקטן בכפות הידיים, שכבר מתורגלות כל כך, אבל מתרגשות כל פעם מחדש. כל פעם מחדש.