ההודעה שלא נשלחה

חשבתי כבר לא לכתוב כלום, אבל בסופו של יום, אני אדם של מילים. אתה מהיר במחיקה ומעבר הלאה. אני ההפך. חוויות נותרות חרוטות אצלי שנים. מילים דווקא משייפות לי את החריטה, מעדנות משהו. מצטערת שלא היה לך טוב. מצטערת שלא הצלחתי להביא את עצמי יותר. אולי לחץ. אולי משהו אחר. מצטערת שלא הצלחתי לקרוא אותך, את התחושות, המחשבות. אולי זה היה משפר במשהו. אולי לא. מצטערת שלא הבנתי איך לגעת בך, כך שיהיה לך נעים. אני מניחה שלרגעים הרגשת כך גם כלפיי. מצטערת שהיה לי מאוד אכפת. כל כך, עד שלא יכולתי להניח ל 'מה קורה איתך' הזה, להרגשה שאני לא 'מרגישה אותך', לא יודעת לומר איפה אתה בסיטואציה. עד שלא יכולתי להפסיק לנסות לבדוק איתך, ולהביט בך , בחיפוש של רמזים, במקום פשוט להיות קצת יותר "אגואיסטית" ולהתכוונן רק להנאה שלי. מצטערת שככל שחלף הזמן הייתי עסוקה יותר בשאלה כמה אתה חושב שאני מוזרה. ואף שברור היה לי שהרבה מזה מגיע מביקורת עצמית שלי - לא הצלחתי להרפות. מצטערת שלא יכולתי להעביר לך במילים, תוך כדי, מה עובר עלי. ובהדרגה רק השתתקתי והתכנסתי בתוך עצמי. מצטערת שנשארתי לשכב לידך ולשתוק, גם כששאלת. מרגישה שיש איזה קצר אחד גדול, עם ריח שרוף, שלא ניתן לתקן כבר. עד שניסית להפיג את המתח בהערה עוקצנית, מניח שעם סברס כמוני זה תמיד מותר. מתעלם מכך שגם לתזמון יש חשיבות. (חשבתי שרק אני נופלת במקומות האלה...). וגם אז, כשהרגשתי את הצ'יקמוק הזה בפנים, לא קמתי והלכתי. מצטערת שאני לא מצליחה כל כך ללמוד מטעויות. אולי חלק מזה היה נמנע. מבטיחה לעצמי להמשיך ולנסות. לא מצטערת על מי שאני.