דלת צהובה

היא תבקש ממנו שיקחו חדר פשוט ומואר, בעיר הזרה. היא תרצה שיגיע אחר הצהריים. היא תפתח לו את הדלת הצהובה, תביט בו וחיוך גדול יתפשט על פניה ועל פניו. היא תחבק אותו דקות ארוכות, מתעלמת מהתנצלויותיו על ניחוחות של נסיעה ארוכה, שהתחילה כבר אמש. היא תתרומם על קצות אצבעותיה ותנשק אותו בלי הפסקה, בזמן שיצעדו- הוא בצעדים גדולים והיא בצעדים קטנים ולא יציבים - למיטה. היא תפשיט אותו. הוא אותה. הם יעשו סקס, מלא תשוקה והנאה. וכשירוו צמאונם ישכבו ערומים, מחובקים ומחוייכים. בחוץ יהיה כבר ערב והם ידחקו במקלחת הקטנה, שוטפים מעליהם את כל הנוזלים שהרגע חלקו, כשחיברו גוף לגוף. יסבנו זה את זה בסבון קטן וחמקמק. יצמדו שוב כדי שזרם המים הדלוח ישטוף היטב את שניהם. וגם סתם כך. הם יצאו עטופים במגבות. יתחבקו עוד, יצרפו כל חיבוק לאוסף המצומצם שידעו עד אז - חיבוק אחד עם בגדים בבית הקפה; פעם אחרת, בלילה, חצי ערומים במכונית; חיבוק ממושך במיטה היחידה שפגשו אי פעם, ואחרון זריז בישיבה ברכב, מול מטחי הגשם. אז - עוד חשבו שיהיו עוד. הם יתלבשו, יסתרקו ויתבשמו. ירדו מטה, אל השדרה המלאה אנשים בשעת הערב ההיא. ישוטטו להם מעט, מן הקצה האחד אל השני. אולי אמיצים ואוחזים ידיים, אולי רק קרובים... יגניבו מגע מדי פעם, כזה שעינו הבלתי מיומנת של זר - כלל לא תבחין בו. סביבם המוני אנשים - ישבו , יהלכו, ירוצו, ירכבו. גם קולות נגינה וקבוצות רקדנים. והם - יפסעו בחלום הקטן שלהם, ב"איבוד" שלהם, שאליו החליטו ללכת. או שאליו נסחפו בלי משים. אחרי זמן לא ידוע, הם יכנסו אל אחד הברים הפזורים וישבו לשולחן הפינתי. החושך סביב, עם קירות הזכוכית הכהים והתאורה העמומה - יאפשרו להם יותר מרחב. הם יישירו מבט, במרחק נשימה זה מזה וישחררו בחיוך את האושר שיציף אותם לפתע. הוא יחזיק את ידה וילטף את אצבעותיה, שהפכו בשנה האחרונה לכל כך מוכרות לו, אך כה רחוקות. מלצרית נמרצת תיקח מהם הזמנה של שתיה -שתי כוסות וויסקי נקי. מהסוג שהוא אוהב. עוד בטרם יסיימו נשיקה אחת, ממושכת... כבר תחזור עם מגש ועליו ההזמנה וקערית גדושה בוטנים. היא תניח הכל בחיוך מנומס ותחשוב לעצמה שבעיר הזו היא כבר ראתה הכל. גם השניים הללו, הקצת מבוגרים מהשאר, השניים הללו שכל כך מהר "נמרחים" זה על זה, כאילו רק היום נפגשו, אחרי חצי שנה של פרידה כפויה (לו רק הייתה יודעת כמה היא צודקת) - ממש לא מפתיעים אותה. הם יחייכו אליה במבוכה ומיד ישקעו בעוד נשיקה, הפעם ללא הפרעות. עד שהשפתיים כבר ירצו קצת מנוחה והידיים יישלחו אל כוסות הזכוכית הממתינות. היא תביט בו ותשאל לחיי מה הם שותים והוא יענה שאינו יודע לומר. היא תציע לשתות לחיי "ההליכה לאיבוד יחד, בעיר הזרה הזו". הם ישיקו כוסות ויביטו בעיניים, שידמו שחורות לחלוטין בחושך ההוא, אך הניצוץ הטבוע בהן - דווקא יבהיק יותר מתמיד. הם ילגמו לגימה ארוכה ומחממת. אחריה יטעמו שוב שפתים בטעמו של משקה. אז ישקעו בשיחה, אין זה חשוב על מה. אולי כזו שתצחק על האנשים סביבם, אולי כזו שתחשוף מחשבות או תחושות, אולי כזו שתתחיל ממשהו שולי ותתפתח לגילוי חדש. מדי פעם יעצרו, יביטו, יגעו, ילטפו, ינשקו, יריחו, יטעמו, יחייכו וינשמו. ריח של אלכוהול, ובוטנים, ובשמים, וסיגריות וחלום. כן, גם לחלומות יש ריח. וכשהם טובים - זהו הריח הכי נעים בעולם. בתוך מערבולת טעמים, ריחות ומגע משכר, הם יבינו לפתע שכבר נהיה מאוחר, ישלמו את החשבון בזריזות ויצאו אל הרחוב החמים. יתמכו זה בזה, יצחקו בקול רם מדי, יתעלמו ממבטי העוברים והשבים. הפעם יצעדו בוודאות יד ביד, שכן שעת הלילה הקטנה תציע להם את שירותי השמירה שלה. במהרה יטפסו במדרגות הבנין, יכנסו לחדרם החשוך, ישליכו נעליים בפינה, ירוצו למיטה ויזרקו עצמם עליה, כאילו לא עזבו אך לפני כמה שעות. הוא ידליק את האור, כדי לראות אותם בבירור, כפי שהוא אוהב. ימשוך אותה אליו בקלות, ועד מהרה יהפכו למערבולת אחת. זה יהיה הלילה בו יתנו לכל מה שזרם בתוכם להפעיל אותם, ללא מעצורים. יסתובבו, יתערבבו, יחושו בחיבור החזק של שני אנשים הבוטחים זה בזה. עד שהמגע יהפוך טבעי ומוכר, אף שזו תהא להם רק הפעם השניה בה יפגשו מיטה יחד, ערומים. כשיעצרו לרגע ויחבקו בחוזקה, גוף לגוף, יחושו על עורם את העוצמות המאיימות לפרוץ. רק אז יסיימו לקלף פרטי לבוש אחרונים , ילטפו אט אט פנים מוכרות, צוואר, כתפיים, זרועות, חזה, בטן ומותן. יפסלו את דמותו של מי שמולם, ישלחו ידיים לאיברים שיחכו ערניים למגע וירגישו תגובות התרגשות, התעוררות וכמיהה. הם יעשו אהבה. איטית, קרובה, קשובה ומחברת. כזו שבה שני גופים, המזהים התאמה זה לזה, נעים בין המוכר למפתיע ונהנים משני העולמות. כשהלילה ילך ויעמיק וצלילי הרחוב הסואן ידומו מזמן, הם יטבעו אחד בתוך השני. תלווה אותם הידיעה הברורה שהם אינם בודדים ותאפשר להם לשחרר את כל שהצטבר בהם במהלך החודשים שחלפו - במגע, בתנועה, בצליל, בנוזל.... לא ברור מתי יתעייפו וירפו. יתמקמו גב אל בטן, ידה היא שתצמיד אותו אליה. פיה ינוח בעורפו. שפתיו ינשקו ברפרוף את אצבעות ידה החובקת. היא תלחש לו את מה שכה חיכתה לומר. תרגיש את גבו מתקמר כנגד בטנה, כשינשום נשימה עמוקה של התרגשות והתמלאות ואולי...אולי גם יפקיד באזניה, את ששמר כל אותה תקופה עבורה. עיניהם יעצמו מעצמן והם ינומו כך את מעט הזמן שיוותר ברשותם. באורות ראשונים של שחר, יעורו בניסיון להעריך מה מראה שעון החול. לא תאמרנה מילים, רק תחושת הצער שתכנס מבעד לווילון הלבן, תספר על קץ הלילה המשותף, הנדיר. מולה יאחזו שניהם בשמחה את הדקות הבודדות שעדיין יספרו לאחור. הוא ייצמד אל אחורי גופה, מזהה גם בה את הרצון להתחבר שוב ... ובחצי שינה - חצי ערות, יחדור אליה לאט, ינוע בתוכה, בעוצמה גוברת, עד ששניהם יתעוררו לגמרי. הם יניחו לגופם לפעום בטבעיות, במהלך המוכר, כמים הזורמים בנחל איתן. יכוונו אך מעט את המסלול והשאר יקרה מעצמו. עד כלות. אז יאטו שניהם נשימות שהאיצו ויתנו עוד רגע לתחושות לשהות. רק עוד רגע. במבט יודיע לה שהגיעה העת והיא תמשוך אותו אליה לעוד נשיקה, שתחתום את החלק הזה - המאוזן, הערום, הצמוד. הוא יכנס להתקלח, בזמן שהיא תגלוש לחלום בהקיץ, תסרב להרפות. לקולו של הקומקום הישן שישרוק, היא תגלה שהוא כבר לבוש, לוגם את הקפה השחור שלו, סביב שולחן העץ העגול, שכסאותיו אינם אחידים. ידו האחת אוחזת בכוס הקטנה והשניה בסיגריה, שאינו מדליק. היא תגרור עצמה אליו, בעודה משתחלת לחולצה סמלית ולתחתונים, שתאתר למרגלות המיטה. היא תשב לידו, תביט ותשתוק. תשמע לרגעים מילים נמרצות, המסבירות לה משהו, שתסרב להבין. בשאר הזמן היא בעיקר תערוך לעצמה טקס פרידה קצר, ממנו : תיפרד ממבטו, מעיניו, מחיוכו, מהבעות פניו, מן הניחוחות שלמדה להכיר, מתנועותיו ומכל מה שטמון בו ואינו רכושה. מבטה יתרומם אליו, עת יקום ויזמין אותה לשלח אותו לדרכו. היא תישאר נטועה בכסאה, בדקה דומיה. הוא יתכופף ויקרב את לחיו אל פיה, יבקש ממנה נשיקת פרידה. ביאושה היא תאפשר לו נגיעה רפה של שפתיה על עור פניו החלק, שואפת פרודות אחרונות של ריח. קול צעדיו הכבדים אל הדלת, ישמע לה כמו השעון בככר העיר הזרה הזו, מכה שוב ושוב. היא תעור מקפאונה ותרוץ בעקבותיו, אל עבר הדלת. ידיה יישלחו לתחום את מותניו מאחור וראשה יצמד לגבו, בניסיון למסמר אותו למקומו. הוא יסתובב אליה בחיוך של הבנה, יניח תיקו על רצפת העץ המשופשפת ויניף אותה בזרועותיו. רגליה יתהדקו סביב מותניו בחוזקה, זרועותיה יעגנו אותה אל צווארו. היא לא תחשוש לחשוף עצמה בפניו. הוא לא יפגע בה. מילים מרגיעות ימלאו את החדר, אך היא בשתיקתה, תמצא את השלווה רק כשראשה יתמקם בשקע הכתף שלו, גם אם לדקה יחידה. בסופה היא תשחרר לבד. תתרחק פסיעה לאחור, תשפיל מבטה אל נעליו הכהות, בהשלמה. הוא יתכופף אליה מעט, ירים באצבעו את סנטרה, יצמיד מצחו אל מצחה, מבטו יחדור אל מבטה והבל פיו יעטוף את אפה. אז יאחז בעדינות בצידי פניה ויקרב אליה. שפתיו החמימות יפגשו בשפתיה, ימלאו אותה ברכות. עיניה יעצמו והיא תתמסר לחיבור הלשונות ולנשימות המתגברות. כשינתק עצמו ממנה, רגע אחר כך, יביט אליו חיוכה הרחב, המשחרר. הדלת הצהובה תיסגר באיוושה שקטה מאחוריו והיא תתישב חזרה אל שולחן העץ העגול, תדליק את המחשב שהביאה עמה, ותצא למסע חיפושים ממושך, אחר המילים שיתארו את שעבר עליה. מסע שהסתיים רק עכשיו.