ארוחת הפתעה

אור שמש אביבית בבוקר חורפי, האיר את ליבי והעיר בי חיוך. חיוך אמיתי, עמוק מבפנים, מדגדג בין האיברים. הריאות המחייכות החלו מתפשטות, מפנות מקום ללב שהתמלא עד גדות. שכבה ועוד שכבה של אושר צרוף, פועם כולו לעבר אביר נעוריי האהוב. הוא ואני מקדמת דנא, כמו שכתוב בספרים, כמו אדם וחווה. זיכרון השבועות האחרונים מותיר בי רישומו ואני רושמת – סלרי, ג'ינג'ר ופלפל טריים, גם שמן שומשום נגמר ופקאן מסוכר, שיהיה בדיוק כמו שאוהב לאכול, ולקינוח, נותרו שאריות האתמול... היום עובר בעצלתיים, ואני מחכה לשעת בין-ערביים, כמו בת-נעורים נרגשת המצפה לאהובה, להתחיל בהכנות לארוחת הפתעה, לחגוג את שקרה מאז בחרנו לצרף את ההוא אל חיי, ולחייו אותה. שיר מתנגן ברקע, ואני מזמזמת איתו – "יש מקומות בהם היינו שנתיים, יש מקומות בהם נשארנו דקות"... ואני במרץ רב מתחילה בהכנות. קוצצת כשתמונות מתחלפות לי בראש, נערמות לסלט זיכרונות, ברוטב צמיגי מתקתק. עוברת בין החדרים בריחוף, לסדר את הקן שהערב, בתזמון מושלם, מכל הגוזלים התרוקן. ובשעת בין-ערביים, בין-השמשות, כשבחללים עדיין מרצדים האורות, וריחות תבשילים מתערבלים בריחות מבושמים של נרות, עת אורות דמדומים לשׁים הכל לתמהיל אחד בניחוח מיוחד של אושר-עד. בין האורות הרכים, מרצדת הודעה באור מסנוור: 'הערב כנראה לא חוזר, רוצה ללכת אליה אהובה'. והשמש שקעה, והאור כבה.