בטון מזויין

בביצה המעופשת שאנחנו גרים בה סללו שביל בטון חדש, ממש ליד מגרש המשחקים. מישהו, שהיה משועמם, או סתם חסר סבלנות, דרך על השביל והטביע סימן של נעל בבטון הרך, ומעליה חרט את שמו. כמעט שנתיים חלפו מאז, ועדיין כל פעם שאני רואה את זה – אני מתעצבן מחדש. אנחנו המון זמן ביחד, אני והיא. עליות, ירידות, מישורים (הרבה אנשים לא שמים לב, אבל תקופות ה"מישור" הן התקופות הקשות באמת...) – תמיד ביחד. ואז, יום בהיר אחד, ממש כמו שקורה בימים בהירים, "נפלתי עליה" עם השיחה שכמעט כל גבר/אשה שחברים פה באתר קיימו מתישהו עם בן/בת הזוג שלהם. וראו זה פלא! השמיים נשארו בהירים, השמש נשארה גבוה בשמיים, הציפורים המשיכו לצייץ, ביבי נשאר רוה"מ, ואני... אני רציתי למות. חשבתי שהיא תוכל להכיל את זה. גם אם התשובה היא לא (והיא תמיד לא), היא תצליח לפחות להבין אותי, להבין מה עובר עלי, להבין את הכמיהה הזו שיש בי ואת הסקרנות, ואת ייצר ההרפתקנות שלי, ואת.... כל המילים הגבוהות האלה שבגדול אומרים דבר אחד קטן: "חרמנות". חשבתי, לתומי, שעכשיו כש"נפתחנו" אז לפחות קיבלתי את האישור שלה לפנטז בקול. או לפחות ברשת... עם מישהו שחולק איתי כמה דברים. - "אז בדיוק היית רוצה לעשות לאשתי...?" הוא הקליד. - "המממ.... לא נעים לי להגיד, אני מתפדח. סיטואציה מוזרה." – הקשתי על המקלדת בחשש מהול בזימה. אבל הוא המשיך להקליד, ואני, זונת המילה הכתובה, נשאבתי לתוך הפנטזיה, תוך תיאורים גראפיים: איברים זקורים, גניחות, תנוחות, זיעה, עוד נוזלי גוף, משיכות, נשיכות, הפסקת סיגריה – ושוב. באיזשהו שלב בצ'ט, הבנתי פתאום שבכלל זו לא הפנטזיה שלי – אלא שלו. אבל אני כ"כ נשאבתי לזה שפשוט זרמתי איתו. אז שמתי את זה מאחורי, בתיקיית Others, ושכחתי מזה. יותר מחצי שנה אח"כ, כשכבר כן הסכימה לזרום עם הרעיון – היא קראה את זה. רבנו. היא כועסת. פגועה. מאוכזבת. כל מי שהיה במערכת יחסים אמיתית אי פעם בחייו, יודע ש"מאוכזבת" ברמה כזו או אחרת זה שלב אחד לפני פרידה. התחננתי על נפשי. לקח לנו זמן, אבל התגברנו. בעיקר היא. אבל אני עדיין תמיד יודע שבזוגיות שלנו, החזקה, האיתנה כמו בטון - בבטון הזה, תמיד תהיה טביעת רגל של איזה מניאק. והמניאק הזה, הוא אני.