שום דבר

"שום דבר לא מספיק לך!" , הוא הטיח בה ויצא מן החדר. היא הרגישה את הצביטה הזו הקטנה בחזה. זו שהיא חשה כשהיא מבינה שהיא פוגעת בו. זו שמסמנת שאולי יש משהו בדבריו. היא נשכבה על המיטה , עצמה את עיניה והריצה בראשה את מה שעברה בימים האחרונים. ובאלו שלפניהם. דילגה אחורה, להתחלה וקפצה בין אנשים ומקומות, בין הנאות ומכאובים, באי סדר. אותו אי סדר ששרר בה באותו רגע בפנים. איך זה כל כך מתנגש? איך זה שהאדם שהכי דואג לה בעולם, הכי רוצה שיהיה לה טוב, כל כך לא מבין…? לא מבין שזה משהו אחר. שזה לא במקומו. זה בנוסף. שהיא לא אוהבת פחות. היא אוהבת עוד. אוהבת גם על זה שהוא מאפשר, במקום שכל כך קשה לו. אוהבת גם על זה שהוא נאחז יחד איתה בקרש המתנדנד הזה וממשיך לצוף לצידה, בין האדוות והנחשולים, בים הסוער שלהם. איך זה שהוא לא מבין שהיא לא תמיד יודעת לומר למה היא רוצה, למה היא צריכה עוד. היא פשוט מרגישה. היא מרגישה שכשאין - משהו חסר לה. נכנס איזה אי שקט. איזו המתנה להבלחה כזו, זמנית, שתתן לה משהו אחר. אחר ממה שיש, מהמוכר, מהידוע. הבלחה שתטעין אותה באנרגיה חדשה. שונה. מרגשת. היא צריכה את ההזדמנות להתנסות במקומות שפעם כשלה בהם. להביא את עצמה אחרת. אחרת ממה שהוא מכיר. אחרת ממה שהיא מכירה. אחרת מפעם. אחרת מהיום יום. אחרת. כן, היא יכולה בלי. זה לא חכמה להיות "יכולה". על הרבה דברים היא מוותרת, כל הזמן. מי לא? אבל כשהיא מוותרת על זה, משהו בה מתעמעם. קהה. כמו חיה כלואה היא משוטטת מצד לצד בין סורגי הכלוב. מאבדת אט אט את הגמישות של גופה, את הסיבולת שאפשרה לה לרוץ למרחקים, את עוצמת הפעימות של ליבה. ואז הוא שם לב. ורוצה טוב עבורה. ובודק, ומדבר, ומתלבט, ומהרהר - מה יש שם שאין פה? מה יש בו שאין בי? ומקבל הסברים לא מספקים. היא דוברת שפה שהוא לא מבין. למד מילים ספורות בלבד. גם אותן מגמגם במבטא זר. אוחז במילון ומדפדף. ומתיאש. ומאפשר. ומשחרר. כל פעם קצת. אבל שום דבר לא מספיק לה.