סקס, שואה, ורוק'נרול

היו זמנים בהם מטען חורג היה יותר מ 20 קילו במזוודה ולא שני ילדים שזורקים לך פקודות מהספה בסלון. ״אבא שוקו! אבא קורנפלקס! לא!!! בצלחת הכחולה.. עם הכפית הצהובה... אבא איפה אמא?!!״ בימים שהמילה אבא הייתה עבורי רק שם של להקה שבדית מאד מצליחה, גם אני כמו חצי מדינה בת גילי נסעתי לחפש את עצמי אחרי הצבא בהודו. על גדות נהר הגאנגאס שברישיקש, איפה שהביטלס פגשו את מהרישי, אני פגשתי את הגרמנייה שלי. היום אני כבר לא זוכר את שמה אבל לא שוכח , איך דהרה עליי בתוך שק שינה קטן על גג הגאסטהאוס בו ישנו, כשמעלינו נפרשת שמיכת כוכבים וגופה נשטף באור הירח המלא בזמן שאני מתמלא אל תוכה. עשור קודם לכן, איפהשהו בסוף שנות ה80 תחילת ה90, להקת פינק פלויד האגדית, התאחדה להופעה חד פעמית והיסטורית, על הריסותיה הטריות של חומת ברלין. בזמן שהברלינאים חגגו עם רוג׳ר ווטרס ודיויד גילמור את נפילתו של מסך הברזל אני רעדתי מפחד מול מסך הטלוויזיה הקטן אצלנו בבית. חיפשתי לשווא מסר מרגיע מהמבוגרים שמסביבי שנהנו מהמופע ולא נראו מוטרדים בכלל ממה שנראה לי כעלייתה מחדש של האימפריה הנאצית. ״ the wall" התקליט והסרט הפכו יותר מאוחר לאבן הדרך המוזיקלית החשובה והמשפיעה ביותר בחיי. אבל אז, מבעד לעיניים של ילד בן 10, האנימציה הסוראליסטית של פטישים צועדים בסך לקצב הגיטרות של גילמור באחת מהסצנות הידועות בסרט, בשילוב ההמון האינסופי ששטף את הרחובות והריע בגרמנית לקצב השירים. נראו לי כמו מבשרים את הגרוע מכל, אני זוכר עד היום איך לא הצלחתי להרדם באותו לילה. יש תמונות ותחושות שילכו איתך לכל החיים. אחת מהן, היא של סבתא שלי, יוצאת אושוויץ, יושבת בכורסת הטלוויזיה הקבועה שלה בפינה, בזמן שאנחנו הנכדים רצים לה בבית והורסים לה את הטפטים המצהיבים, והיא מתכווצת לתוך עצמה כאילו נועלת את עברה יותר ויותר חזק פנימה אל תוך גופה. כבר בתור ילד הבנתי שיש סוד שלעולם לא תחשוף בפניי ואולי יום אחד אגלה אותו אם רק אצליח לפצח את מספרי הקוד שגרמניה חרצה על זרוע ידה ועל גורלה. אני יודע כמה מוזר זה עשוי להישמע אבל כשהייתי עם הגרמנייה שלי הרגשתי שאני באיזה שהוא מקום סוגר מעגל. כל החוויה איתה נצבעה באמביוולנטיות יצרית של תשוקה וכעס. אני לא יודע אם זה קשור בהכרח לאיכות הג׳ארס באותם ימים שם ברישיקש, אבל מה שבטוח זה שאני הייתי בסרט משלי. בו אני הגיבור היוצא למסע נקמה והיא, הגרמנייה היפה שלי, בתפקיד הנינקמת. וכך לאחר כמה ימים שטופי זימה כל אחד מאתנו המשיך הלאה בדרכו, כל אחד עם המצווה שלו, היא שכיפרה בגופה על מה שעשה עמה לעמי ואני שדפקתי אותם בחזרה דרכה. את הפוסט המעט קודר הזה, אני כותב בדרך חזרה מברלין. בהתחשב במה שסיפרתי עד עכשיו ניתן להבין, שלעולם לא האמנתי שארצה לבקר בה. אבל איכשהו יצא שמצאנו את עצמנו (אני וזאת שתחיה) סוגרים דיל מהרגע להרגע. המלצות חוזרות ונשנות בפורום של האתר על המועדונים בעיר, הצטברות של כמה שקלים לא ברורים בקופה המשפחתית וסבתא שרק מחכה כבר להישאר עם הנכדים לבד לכמה ימים ולפטם אותם במרק עוף וממתקים, שילחו אותנו לדרכינו. החוזה ביננו היה פשוט, היא תבוא בלילה למועדון ואני אחכה לה ביום מחוץ לקניון, בזמן שאני עובר הרעלת קפה בעוד אחד מסניפיו הרבים של סטארבאקס בעיר. את היסודיות ויכולת התכנון של הגרמנים היה אפשר לראות בכל פינה בביקורנו באינסומניה. הערב היה בסימן קברט ושנות ה20 של המאה הקודמת, והמועדון היה גדוש בקהל גרמני שהשקיע כל כך ברזולוציה של תלבושות ותסרוקות שבשילוב עם מוזיקת הסווינג המתובלת בתדרים אלקטרוניים רכים, היה ניתן ממש להרגיש כאילו בפתח הדלת נכנסנו דרך מנהרת הזמן. הח׳ברה באינסומניה בהחלט יודעים לחגוג מה שפחות אפשר להגיד עליי. המסע הזה בזמן בשילוב השפה הגרמנית, גרם לי לפלשבקים קשים של סרטי שואה. בקיצור הרגשתי כאילו נכנסתי למסיבה בשלהי המלחמה ולא הפסקתי לדמיין שמעבר לקירות המועדון מוליכים שורות של יהודים בלבוש פסים לעבר הלא נודע. כן אני יודע, אני צריך עזרה, אני עובד על זה. :) באיזה שהוא שלב עוד ניסיתי להשתלב, אמרתי לאישתי באינסומניה היה אינסומנאי, וגררתי אותה למרפסת העליונה איפה שקורה כל האקשן. ובעודי מנסה להפשיר ממנה את השלג שתקף אותנו בחוץ והקפיא את מיניותה, שמעתי את אחת הגרמניות צועקת לבן זוגה הארי שגהר מעליה ״שנאל שנאל !״ אמרתי יאללה עד כאן, וחתכנו חזרה למלון. אם היטלר והחברים שלו היו היום בחיים, סביר להניח שהם היו שופכים גלונים של ציקלון b על הקיט קאט. הומואים, לסביות, טרנסג׳נדרים, שחורים, נכים, גמדים ויהודים, בקיצור כל מי שהיה אמור להיכלל בפתרון הסופי נמנה על באי המועדון ההזוי והנפלא הזה. הכי אבסורד שדווקא המועדון הזה ידוע כל כך בסלקציה שלו. כל כך הרבה הזהירו אותנו מהמארחת בכניסה שתשאיר אותנו רק עם חזייה ותחתונים, ובסוף נכנסנו עם כל הבגדים עלינו. לקראת 02.00 המועדון התמלא והראש התרוקן מדאגות. אשתי נהנתה מחיזורו של שחקן כדורגל גרמני וצעיר, שהשקה אותה בלי הרף בשאיפה להבקיע גול (איך שנחתנו בברלין היא הוציאה כרטיס אדום, כך שלא היה שום סיכוי, לא לי ולא לו ). בזמן אני פלרטטתי על הבר עם שווייצרית מדהימה שעשתה לי עניים מתחילת הערב. ב06:00 לפנות בוקר מצאנו את עצמנו איכשהו חזרה במיטה במלון, מזכירים אחד לשניה דמויות הזויות שחלפו על פנינו במהלך הערב המופרע הזה. ראש העיר הקודם של ברלין אמר עליה שהיא ״ענייה וסקסית״ ומיתג אותה כמוקד עלייה לרגל של צעירים וצעירות מכל רחבי אירופה. אבל למרות חוויות הקצה שהיו לנו באינסומניה ובקיטקאט לא נראה לי שארצה לחזור לברלין שוב. יכול להיות שהרבה מכם לא יסכימו איתי, ויכול להיות שהגזמתי קצת עם ספרים של ק.צטניק בהיותי נער, אבל נראה לי שאני מעדיף את המילקי שלי בארץ (אגב טעמתי את שלהם, לא משהו). לגרמנייה שלי אני מאחל רק טוב, היכן שלא תהיה. ולסבתא שלי שתנוח על משכבה בשלום, היכן שלא תהיה. ולאשתי, שנצליח לעבור את הצ׳ק אין בטיסה ללא over weight. מיסטר b לא יודע מה זה אומר אבל גבי ברלין על הטיסה שלנו.