הבטתי בה, מבעד לחלון הגרוטאה שלי, שפעם היתה רכב, ומיד ידעתי שאנחנו לא הולכים לשכב. היא עמדה שם, לבדה - ולמרות משקפי השמש הענקיות שהרכיבה על פניה, ששיוו לה מראה אריסטוקרטי של ג'קי קנדי, הלחץ בהחלט היה ניכר על פניה. ללא מילים, בלי חיוכים מיותרים, ללא גינוני טקס מיוחדים - היא נכנסה לרכב ואמרה לי רק מילה אחת: סע.
אז נסעתי.
הגענו תוך כמה דקות ארוכות שבהן הספקתי להפנים את העובדה, שהערב, אנחנו לא הולכים לשכב.
נכנסנו לחדר. צימר מאובק. ג'קוזי עבש בפינה, שתי מיטות סוכנות מחוברות. היא בחרה את המקום. זבשל"ה. שתיקה מעיקה, רועמת, מתגלגלת. היא קוראת למפגשים שלנו "פגידות", שילוב של פגישות ובגידות. חמוד, אימצתי. אבל הערב, זו לא תהיה לא פגישה ולא בגידה, הערב הזה יהפוך למפגש מכונן של שני חברים טובים שהבינו פתאום, שזה כנראה מה שהם: חברים טובים. וזהו.
***
"אז מה עכשיו?" שאלתי אותה.
שנינו שרועים על המיטה, עירומים. היא עטופה במגבת קטנטנה שמכסה טפח ומגלה טפחיים. בזמן שהיתה במקלחת השתעשעתי ברעיון – להכנס אליה למקלחת, להפוך אותה עם הפנים כלפי הקיר, להצמיד לה את הידיים חזק לאריחי החרסינה, לתת לזרם המים הקרירים לזרום חזק על גווה הלבן ("חצי אורגזמה" היא קוראת לזה), לפשק את רגליה, לשלוח אליה יד מלטפת אל בין הרגליים, להרגיש את האצבעות הופכות לדביקות אחרי המגע עם הדגדגן שלה, לח ורטוב - ולחדור אליה מאחור בעוצמה, שוב ושוב. אח"כ הייתי מסובב אותה אלי, מרים אותה ומזיין אותה בעמידה, מרגיש את רגליה מחבקות אותי בכוח, מקשיב בדממה לאנקותיה וגניחותיה העמוקות. אבל ידעתי שזה לא מתאים. עוד כשראיתי אותה מחכה לי מחוץ לרכב, ידעתי שלא נשכב.
***
"ספר לי משהו מצחיק" היא אומרת, ושפתיה המתוקות נושכות נחש גומי בטעם "אדום", שהבאתי לה.
עדיין על המיטה. המגבת קצת רופפת. חושפת פיטמה אדומה. גם אני קצת אדום. קצת שרוף מהים, קצת מסמיק. מביט בעיניה, היא צוחקת, אני מגניב מבט דרומה, וזוכה להצצה נדירה על העולם שכנראה לא אזכה לטעום ממנו הערב. ואולי לעולם לא שוב. "לא יום טוב, מצטערת..." היא מתנצלת. "אין על מה, הכל בסדר" אני אומר. זוכר, שהערב לא נשכב.
***
יושבים בחוץ על סיגריה שאחרי. אחרי מה? לא יודע. עדיין לא סגור על מה שקרה שם, בחדר. מצחיקים אחד את השני כמו שני חברי ילדות טובים שלא נפגשו שנים ופתאום מרגישים את הקרבה הזו כל כך היתה חסרה. היא צריכה ללכת, מציעה לי להשאר קצת בחדר, אולי לישון קצת לפני שאני נוסע הביתה, דואגת לי שלא ארדם בדרך. מפגרת, מי בכלל יכול להרדם עכשיו? המחשבות מתרוצצות לי בראש כמו במשחק ישן הזה, איך קראו לו? כן, "למינגז", מספרים לבנים נספרים לאחור מעל ראשיהם, בדרכם להתפוצץ ולהפוך לפיקסלים צבעוניים חסרי ערך.
נכנסים לאוטו, מוריד אותה ליד הרכב שלה. שוב שתיקה.
***
לפתע היא מסתובבת אלי, על פניה החיוך היפה ביותר שראיתי מימי, רוכנת לעברי, לוחשת לי "תודה", ונושקת לי כאילו כל חיינו, כל הווייתנו, תלויים בנשיקה הזו.
הדלת נטרקת. מביט בה נכנסת לרכב שלה, טעם שפתיה עדיין בפי. חיוך מר על שפתיי. ידעתי שלא נשכב הערב. פשוט ידעתי, עוד כשראיתי אותה עומדת שם לבושה במכנסיים השחורות הצמודות בשיער אסוף.
לו רק לבשה שמלה ושיער פזור – אולי הכל היה אחרת. אולי. אבל כבר ברגע זה החלטתי שמשהו פה צריך להשתנות. דרוש פה שינוי. משהו דראסטי. מטלטל. כבר שם, באוטו, בעודי מביט בה נוסעת ומתרחקת בחזרה אל חייה, נטולי "אני", ידעתי שבפגידתנו הבאה – אני הולך להיות, מישהו אחר.
