מונולוג של שפחה

פרולוג: לפני שנתיים כשפרסמתי את הפוסט הזה לראשונה קפצו עלי כל מיני גולשים שלקחו את זה למקום לא נכון, נתחיל בזה שמדובר בסה"כ בכתיבה, לא יותר ולא פחות, נמשיך בזה שאין פה דבר שמרמז כפיה ונסיים בזה שבל נשכח את הפלטפורמה שבה נכתב הפוסט, אתר מיני שרוב מי שגולש בו מחפש להגשים פנטזיה / סטייה כזאת או אחרת. ולכן הדנוטציה של המילה "סטייה" או בסה"כ שונה מהנורמה, מכאן.. כל אחד והקונוטציה שלו. חדר, מיטה, צינה. אני במערומיי על הרצפה, ידי קשורות מאחורי גבי, ראשי מושפל, עיניי, לא מסוגלות להביט, לא מעזות אפילו. הוא יושב בקצה המיטה, מביט בי בעיניו, במבט המקפיא הזה שלו, אני מרגישה זאת כסכין חודרת בתוך גופי, בוחנת, מחטטת, לא פוסחת ולא מוותרת. שקט, האוויר קופא מרוב מתח, השניות נדמות כנצח, מה עכשיו? מה אתבקש לעשות? מה הוא יעשה? מה יגיד? האם בכלל יטרח לדבר אלי? האם אצליח? כ"כ מפחדת להיכשל, בלשוני, בגופי, בכוח הסיבולת שלי. לא רוצה לאכזב, לא אותו, האדון שלי. משיכה עזה קוטעת את כל המחשבות באחת, הוא אחז בשערותיי וקרבני אליו, יושב בקצה המיטה, מביט בי. עיניי מושפלות, מפאת הבושה, היראה מפניו, חוסר היכולת שלי להישיר מבט, להכניס אותו לעימקי נפשי בדלת זו, העיניים. "הורידי את מכנסיי" הוא מצווה בקולו, בשקט אך בתקיפות, "שלא תעזי לבוא במגע עם גופי". "בשיניים" את הכפתור הוא פתח, אני מקרבת את ראשי אל מכנסיו, אוחזת ברוכסן, מושכת בעדינות, משתדלת שלא לבוא במגע עם גופו למרות שמשתוקקת כ"כ, תאווה, רעבה, זקוקה. הייתה נגיעה.. האף... לא שהוא ארוך כ"כ... אבל... נגיעה זו נגיעה... לא בכוונה, באמת שלא... אולי לא הרגיש...הלוואי שלא שם לב... אחרת.... כ"כ הרבה מחשבות, חששות, פחדים, הלב פועם בחוזקה, עד אשר לפתע, עוד לפני שהבנתי מה קרה כאן , את חומרת הנגיעה, אני מוצאת את עצמי מועפת מעליו ונוחתת חזרה למקום בו הייתי תחילה, על הרצפה. כואבת, מושפלת, אכזבתי. אני יודעת שהוא כועס עליי ועוד יותר מכך אני כועסת ומאוכזבת מעצמי. מנסה בכל כוחי, לא, לא לבכות, לא לידו, לא כך, לא במעמד זה. אבל לא יכולה לשלוט בהן, בדמעות הללו, ככל שמנסה למנוע בעדן הן מתחכמות, עושות דווקא וזולגות, מרטיבות, מביישות, הופכות אותי לשבירה, חלשה, ללא הגנה. הוא הלך. אני מוטלת לי על הרצפה, בוכה, המכה כואבת, הלב מיילל, בכי פנימי, בשקט, תמיד בשקט אף פעם לא בקול. הדקות חולפות, הדמעות יבשו, אני שרויה על הגבול שבין ערות לשינה. חשה פתאום בנוכחות בחדר. מתעוררת, יודעת שזה הוא, פוקחת את עיני, לא מעזה להביט, לא יודעת כמה זמן הוא עומד ובוהה בי, בשפחה שלו, בילדה שלו, תוהה מה הוא חושב. שיגיד משהו... שיעשה משהו... השתיקה רועמת, מחרישה את אוזניי, דפיקות הלב מהדהדות כהלמות תוף גדול מימדים באולם קונצרטים בעל אקוסטיקה עילאית. ישותו מתקרבת אלי, כורעת מולי, הנשימות מתגברות, הלב שואף לצאת, להתפרץ.. הוא אוחז בסנטרי ומרים את ראשי אל מול פניו. עיני מושפלות להן, לא יכולות, לא מעזות אך כ"כ משתוקקות. "הביטי בי" הוא פוקד. אנחנו כ"כ קרובים, חשה בהבל פיו, בנשמותיו, מרימה את עיני לרגע ומשפילה שוב כאילו נפל גופי לבור מי קרח, מחסירה פעימה. "הביטי בי" קולו נשמע שנית, חלש אך תקיף הרבה יותר. אין לי כל ברירה. עיני חולפות להן על ברכיו, רגליו, חזהו, צווארו, מנסה למשוך זמן ככל שניתן, פיו, אוי כמה שהייתי רוצה לחבור אליו, להדביק את שפתיי לשלו. מי אני? לא אעז כלל... אפו, בנשמותיו הקצובות, מדודות אחת לאחת, המבט יורד חזרה לשפתיים, לא יכולה להמשיך לעלות, לא לעיניים, לא. אבל חייבת, הוא הורה, זה רצונו. מישירה מבט לתוך עיניו, כל גופי מצומרר, מרגע שעיני פגשו את שלו, אי אפשר, לא ניתן להזיז אותן משם, הוא תפס אותי, הוא נכנס לתוכי, לעמקי נשמתי, הכי פנימה שפנימה יכול להיות. לוחשת לעצמי "you say best when you say nothing at all" אחיזתו בשערותיי גוברת, הוא מושך אותי איתו אל המיטה. אני נגררת אחריו, זוחלת בניסיון להקהות את המשיכה, מתיישב בקצה, אני למרגלותיו, ידי מאחורי גבי, עיני שבויות הן בעיניו, כך גם נפשי, גופי, שלו הם. "קדימה" הוא יורה לאוויר, אני מושכת בשיני את רוכסנו למטה, בלי פשלות הפעם, הוא עומד ומסייע לי להסיט אותן הצידה. עכשיו התחתונים שלו, איכשהו מצליחה לאחוז בהן בשיני, אך בליטה דיי גדולה לא מאפשרת לי, הם לא יורדים, התחתונים. הוא מסתכל בי ומחייך, מבטי מושפל לרצפה, נבוכה, "מה אעשה איתך.. תגידי לי מה" ? נימתו משועשעת... מחייכת לעצמי חיוך מבויש שכזה, הוא נחלץ לעזרתי, אני משלימה את הפעולה ומסיטה את התחתונים הצידה, הוא מתיישב בחזרה בקצה המיטה, שוב ידו אוחזת בשערי מושכת אותי קרוב אליו, "פה גדול" הוא מצווה "יותר גדול" אני מבצעת, עיני עצומות. איברו חודר לפי באחת וממלא אותו, ידיו אוחזות בראשי ומכוונות את תנועותי, הוא יודע כיצד הוא אוהב, שום אישה לא תדע זאת טוב ממנו, זה נכנס עמוק מדי, מעט נחנקת. אני מוצצת, מצייתת, מתאווה לינוק ממנו, מאדוני. הוא גומר בפי.. "לבלוע הכל" הוא מצווה, אני משתדלת, יש הרבה, נשפך קצת, מספיק מבט חטוף בפניו כדי להבין מה עלי לעשות, משתהה לשניה, טעות, ידו דוחפת ראשי כלפי מטה, אני מלקקת את מה שנשפך. "ילדה טובה ילדה טובה" "את הכל" הוא פוקד ולא מרפה מראשי. אני עושה כדברו, עד לסיום המשימה, נהנת.. מאוד נהנת. משסיימתי והכל נקי הוא מצווה "לפתוח פה גדול.. תגידי אה..." הוא אכן מוודא שבלעתי הכל, מרפה משערות ראשי ומלטף, אני חשה בכפות ידיו מטיילות על פני עורי, נוגעות. ידו יורדת אל ערוותי, נרטבת כולי, הוא לא שוהה שם הרבה זמן, מרים אותי מהרצפה, משחרר את ידיי ואוחז בהן, לוקח אותי אל המיטה ומשכיב אותי לצידו. מרגישה את ידיו עוטפות את כל גופי, את הוויתי.