LOVE ME TWO TIMES, I'M GOING AWAY

אנחנו מעשנים בשתיקה באוטו, לכודים במחשבות של עצמנו, כשג'ים מוריסון זועק ברקע LOVE ME TWO TIMES "תגידי משהו... לא שמעתי אותך כל הערב" הוא מחייך אלי חצי חיוך ומייד שנינו מתפוצצים מצחוק, "אם לא שמעת אותי מעבר לקיר, אתה יודע מה זה אומר" אנחנו נחנקים מצחוק, יודעים שמעבר לאינטימיות ההכרחית, אחד הדברים שהכי מדליקים אותי בחדרים נפרדים זו הידיעה שהוא שומע אותי הולכת לאיבוד בזרועותיו של גבר אחר ולא יכול לראות את זה קורה. אבל האמת שזהו צחוק קצת עצוב, צחוק מהול בהקלה על כך שאנחנו בדרך הביתה, שנינו. "דווקא כשהיינו בסלון, היה נראה שזורם לכם טוב..." הוא מגשש לקבל פרטים. "היה בסדר, הוא באמת היה בסדר, לא להיט. אתה יודע איך זה, לפעמים לא זורם, איברים התנגשו לנו, זה היה... ליד...ובכל השיחות שהיו לנו לא שאלתי אם הוא מגולח, גיליתי לחרדתי שכן ומילא זה, אבל ראבאק... לפחות שיגלח באותו היום. הוא דקר אותי, לא הצלחתי להתרכז" ושוב האוטו מתמלא בצחוק אינטימי וידו החמה של בעלי מלטפת לי את הירך. "לי דווקא היה מצוין. היא ממש מצאה חן בעיני, הזדיינו, דיברנו, צחקנו, היתה כימיה טובה. היא אחת הנשים הראשונות, שכששכבתי לידה אחרי זה, מלטף אותה, חשבתי שאני רוצה עוד ממנה. להכיר אותה יותר, ללמוד אותה, לראות את המבט הזה בעיניים שלה עוד כמה פעמים. כשיצאנו וראינו אתכם במטבח, ישבת על השיש מחויכת, חשבתי שהיה לך טוב, שאולי מישהו הצליח סוף סוף לסתום לך את הפה"  היד שלי לשה לו את העורף "היה בסדר, הוא בחור נחמד" אני מעדיפה לשתוק, לתת לו לשמור על החיוך הקטן שאופף אותו ולא לרדת לפרטים כמה בנאלי היה המפגש הזה עבורי. "רצית ללכת הביתה קודם? למה לא באת ואמרת? את יודעת שההסכם ביננו הוא שברגע שמישהו מרגיש לא טוב מפסיקים והולכים... בדיוק בשביל רגעים כאלו יש לנו את ההסכם הזה.. את מאוכזבת נורא"? "לא. לא סבלתי. זה לא היה נורא ואיום... זה פשוט היה... בלאי...ודווקא פעם אחת, כשיצאתי לשתות משהו, עצרתי אצלכם בפתח החדר, לנסות לתפוס את מבטך, לראות אולי אנחנו מסונכנים, אבל מה שראיתי היה יפיפה" אני מחייכת אליו. "מה ראית?" הוא שואל בשקט "ראיתי אתכם לרוחב המיטה, אותך עולה מבין רגליה, את המבטים שלכם נעולים אחד על השני, הגב שלה שהתקשת, כשכל גופה מצפה לך וכששמעתי את אנחת ההקלה שלה כשחדרת אליה הבנתי שאנחנו לא מסונכנים" אני מחייכת אליו. אנחנו מגיעים הביתה, מסובבים את המפתח בשקט בדלת, בתקווה לא להעיר אף אחד ומוצאים את המתבגרת שרועה על הספה, בוהה ב MTV ומכרסמת צ'יפס, "איך היה הסרט?" היא שואלת "זה היה סרט לגברים, אמא השתעממה" הוא עונה לה ומחבק אותי בדרך למיטה. שבועיים של בית, אירועי משפחתיים וחיי פרברים שקטים מתחילים להטריף אותי בשגרתיות שלהם ואני נכנסת לאתר לחפש משהו מעניין. ושוב.. הצצנו, חשפנו, צחקנו, שלחנו, קיבלנו, פלירטטנו, נפגשנו. ושוב אנחנו באוטו "בייבי, אני מורעבת תעצור בדרך, חייבת לאכול משהו" "שרפת קלוריות אה?! אני חייב להגיד לך משהו, אל תתעצבני" הוא מנסה לשמור על פני פוקר אבל החיוך בורח לו. "באמצע היא שאלה אם אני רוצה ללכת לבדוק אם הכל בסדר איתך, הבטיחה לי שהוא לא אלים, הרגעתי אותה, אבל כשהתקלחתם... אלוהים, מה הוא עשה לך?" אני מנומנמת ורעבה, בוהה מהשמשה, חושבת על כל הדברים שהוא עשה לי, מחייכת לעצמי ולא מתחשק לי לפרט כמה הגוף שלי מרגיש שבע ונינוח, אז אני פשוט מעבירה את הכדור אליו, "איך היה לך?" "ממממ.... היה בסדר, היא היתה מאוד ביישנית, לקחנו את הזמן עד שהבגדים ירדו, אבל...." אין לי מושג מה הוא אמר, התעוררתי לריח של בייגל ושקית זעתר שנדחפה לי ליד "קומי קומי, מלכת האמבטיה..." תאכלי משהו שלא תעלמי לי פה" הוא מתיישב לידי וממשיך "חבל שהוא לא נשוי לענבל מלפני שבועיים, אה?... זה יכל להיות מושלם... למה זה כל כך קשה למצוא זוג ששנינו נעוף עליהם והם עלינו? ואל תתחילי לי עם טיעון המסיבות... כי גם שם, אם זה לא זוג, אולי שנינו נהנה באותה מידה אבל זה יהיה חד פעמי...לא הולך למסיבות." מי בכלל רצה לדבר על מסיבות? יש לי המון דברים להגיד, אבל אין לי כח.. הפה שלי עבד קשה ועכשיו על בטן מלאה כשבון ג'ובי מלטף אותי עם ALWAYS , אני רוצה לישון. הוא לא נותן לי.. "היי מותק, קחי, הדלקתי לך, דברי איתי יש לנו עוד נסיעה..." אני פותחת חלון, נותנת לאוויר הלילה הקריר להכנס ולנסות להניע את הגלגלים. "בוא נחשוב.... פסלנו ופסלו אותנו כמה זוגות, התחלנו ולא הבשיל לכלום עם עוד כמה.....היינו עם 6 זוגות, מתוכם 4 היו חד פעמיים, עם זוג אחד היינו כמה חודשים ובאישה אחת התאהבת..." אני מחייכת אליו, שמחה שכל זה מאחורינו. "הסטטיסטיקה לרעתנו. זה פשוט כמעט בלתי אפשרי. וזה בלי לדבר על כל המגבלות של איפה, איך ומתי נפגשים" "אני עדיין חושב על ענבל מלפני שבועיים" אני שומעת אותו אומר לי כשחלום מתוק עוטף אותי. בימים הבאים אני במשרד, WHATSUP WEB פתוח ואני רואה אותו מחובר. מקליד. כל הזמן. ממש לא ממנהגו... האיש העסוק עלי אדמות מחובר בשעות העבודה? מוזר... בערב הוא מספר לי שעדיין מתכתב איתה, מראה לי את ההתכתבויות שלהם שנעות בין אינטימיות לבין שאלות הכרות. "אתה רוצה לפגוש אותה"? אני מקלידה מולו למחרת "מה זה משנה, את לא רוצה אותו, אז זו לא אופציה, אני סתם נהנה לי קצת מפנטזיות וליטופים וירטואלים" הוא מקליד חזרה ומוסיף "נדבר על זה בערב, יש לי קצת לחץ כאן" ואני עדיין ממשיכה לראות אותו מחובר. "תקשיב, עכשיו כשזה בשליטה, לפני שזה הופך להיות פרי אסור. לפני שזה הופך להיות תשוקה נואשת, בלי להדרדר לסיפור אהבה. אם אתה רוצה לקבוע איתה בצימר, להוציא את זה מהוורידים, אז עכשיו זה הזמן" אני עומדת מולו במטבח נחושה לעמוד מאחורי המילים, אבל בעוד הן יוצאות לי מהפה, הבטן שלי מתכווצת. במו ידי אני דוחפת את בעלי למדרון ממנו טיפסנו בקושי רב בפעם שעברה. ומייד אני מתחרטת. עיניו עדיין נעוצות בי. "לא. אני לא רוצה. כלומר אני כן, אבל מה זה אומר? זה... כרטיס יציאה חד פעמי? אנחנו פותחים את הנישואים? את גם יכולה לפגוש גברים לבד? את צריכה לספר לי עליהם? אנחנו צריכים לאשר או רק להודיע? יש זכות ווטו? מדובר רק על מפגשי אחד על אחד או שמעכשיו הכל פתוח- מסיבות, זוגות...? ואם בעוד שבועיים, חודש, חצי שנה אחד מאיתנו ירצה לסגור חזרה? אפשר, במהלך חד צדדי? אני עומדת קצת המומה... לא חשבתי על כל זה. אני עדיין תקועה בצורך שלי, האגואיסטי, למנוע מהחיים שלנו להכנס לסחרור הקודם, לאפשר לו להיות איתה בלי שהיא תהפוך לאלילה בלתי מושגת, לתחרות, לאיום. "כרגע זה כרטיס יציאה חד פעמי. רוצה"? "לא" למחרת אני מקבלת ממנו הודעה "דיברתי איתה על זה. אנחנו רוצים" אני קוראת פעם, ועוד פעם ולא מאמינה. הכעס יוצא ממני כמו להבת אש חורכת. אנחנו? היא והוא זה אנחנו עכשיו? ההחלטה היא שלי ושלו. לא שלה ושלו. אני מקלידה ומוחקת. מקלידה ומוחקת. ובסוף בוחרת בנוסח הכי לקוני שאני יכולה "אנחנו יש רק אחד. אני ואתה. אנחנו מחליטים שאנחנו לא רוצים את זה". אחר הצהרים, אנחנו נעולים שנינו במקלחת, מתחבאים קצת מהילדים, חייבים לשחרר קצת מילים, לפני שהמתח ביננו יהרוס את שאר היום. "התחרטתי. אין כרטיס יציאה. אני מרגישה שזה מסוכן מדי, כנראה זה עוד לא ממש מאחורינו. אני מבקשת גם שתסיים את ההתכתבויות איתה. ועדי מהזוג האחרון שהיינו איתם שאל אם בא לנו לקפוץ אליהם בערב. בא לך?" הוא מסתכל עלי עונה "כן" ויוצא. לו רק הייתי מפעילה שיקול דעת... לו רק הייתי קוראת את המפה נכון, הייתי מבטלת, הייתי בוחרת בערב של טלוויזיה, חברים, או ערב של כלום. אבל אני, בדיוק כמוהו רציתי נורא לטעום שוב, והוא בדיוק כמוני ביקש לאפשר לי. לו רק הייתי נותנת לנו עוד יום של דיבורים, יכול להיות שכל מה שקרה אחר כך היה נמנע מאיתנו... הגענו אליהם כמו שמגיעים למפגש שני עם זוג. פחות מתרגשים, פחות אורחים, יותר נינוחים. ישבנו בסלון, שותים, צוחקים, מתלטפים בליטופים חצי מוסתרים כשהם הציעו הפעם חדר אחד והלכו למטבח, נותנים לנו כמה דקות של חסד להתייעצות זוגית. אנחנו יושבים צמודים, מתלחשים בהתייעצות קלה ומחליטים לתת לזה צ'אנס. אני מתוך צורך עמוק שהגבר הזה יזיין אותי כבר והוא מקווה שהביישנות והצחקקנות של הפעם האחרונה ישתנו בעקבות הנוכחות של בעלה ושלי באותו החדר. מהרגע בו הם חזרו וחיוכי ציפיה פגשו חיוכי הסכמה הכל החל להידרדר במדרון חלקלק, רק שאני לא ראיתי אותו. מהרגע בו הסרתי את המשקפיים, נוצרה בועה שקופה שלי ושלו. רק אנחנו קיימים פה. בועת אינטימיות על מיטה מרובת גפיים, הפיות שלנו מכוונים רק אחד לשני, הנשימות שלנו מסונכרנות, השיאים שלי תלויים בו ורק בו. כולי שלו. יד שהתגנבה לתוך העולם שלנו לא הורגשה, וכשבעלי סובב אליו את פני לנשיקה, נבהלתי לרגע לפני שנחתתי למציאות והתנתקתי ממנה שוב. הקצב עולה, פני קבורות בכרית והאגן שלו נחבט בשלי, כשאני מרגישה יד כבדה על כתפי ולחישה באוזן "אני הולך". לרגע חשבתי שהלוחש הוא הגבר שמודיע לי על חילופים, רציתי למחות, אבל באותו שלב כבר באמת לא היה לי אכפת, רק שימשך העונג הזה... לקח לי עוד כמה דקות לעבד את המשפט והקול, לשלוח יד אחורנית ולעצור אותו. "מצטערת אני חייבת ללכת". מתלבשת חלקית. נפרדת ממנו במיטה, ממנה בסלון ויוצאת לאוטו, שם מחכה לי הגבר שלי. אוחז בהגה ומבט עם רצח בעיניים. "גמרת? אפשר לנסוע?" "לא גמרתי. סע" אין מוזיקה, לא חולקים גוינט ולא חיוך. שקט סמיך סביבנו. ואז הוא יורה בשקט "ככה? זה מה שדמיינת כשרצית סווינג? את ההרגשה הזו שיש ביננו עכשיו? איפה הסווינג ואיפה טוויסט לזוגיות... רק חרא אנחנו אוכלים בשנה האחרונה. בגללך". אני שותקת, אם עכשיו אגיד לו מה אני באמת רוצה וצריכה העצבים שלו יטיסו את שנינו לשמיים... אנחנו מגיעים הביתה לגלות שלושה ילדים ישנים במיטה שלנו. לא. בשינה בנפרד בחדרים שלהם אנחנו לא נעמוד. לא אחרי לילה כזה. אנחנו גוררים מזרון אורחים לסלון ומתארגנים כשהוא תופס אותי בחיבוק. "אני מצטער. זה היה חרא" אף מילה לא יוצאת לי מהפה. הלכתי באמצע זיון. המוח שלי עוד לא העביר הילוך, כולי עדיין רטובה, אני סוחפת אותו לנשיקה ונעמדת על ארבע. תתנקם בי.