הסילבסטר שלי

השמלה שלי אפורה מנצנצת קצרה תחתיה אני הג'קוזי מבעבע בלחש ובחוץ סופה ורוח בעלי שרוע בפישוט איברים על הספה, חיוך עצל על פניו, תוצאת מתנת חג מהממת שקיבלנו. הצימר חמים ואני קצת לחוצה היתה לי פנטזיה על הסילבסטר הזה. תכננתי אותה בקפידה שבועות ארוכים. רציתי להספיק הכל. לטרוף ולהטרף, לעמוד מולו במלוא מערומי לראות את גל התשוקה בעיניו מכניע כל רגש אחר, לשלוט בכל צעד ובבת אחת לשחרר את המושכות. לתת לסוס הפרא שבו לפרוץ קדימה בתחושת חופש, לכבוש את גופי בסערה. רציתי לגרום לו לגרגר ולגנוח, להרחיק אותי מעליו מחשש שיגמור. רציתי בחום גופו של בעלי מתפלש בגופה של אחרת, רציתי ביחד ולחוד, קצת אותה, הרבה אותו. בסוף קרתה המציאות. מציאות בה מחוץ לעורי המעקצץ בציפיה יש עולם ומגבלות, יש פנטזיות שאף אות או סמיילי לא יכולים לרדת לעומקם. מציאות. סקסית אפרורית הנוהל המוכר, הצצה, חשיפת תמונות פרטיות, הבעת שביעות רצון קלה, יציאה לסקייפ. הפתעה כן. זה קורה לא מעט. כמו בחיים האמיתיים שם הגברים מנהלים את העולם, כך גם באתר. גברים מנהלים את הפרופיל והתקשורת. מתורגלים בתכתובת קורקטית עם בני מינם. הפתעה. אישה. אני. הכל חוץ מקורקטית מעפעפת, מאתגרת, צוחקת, מרימה להנחתה ונהנית מדו שיח מהיר, זורם, קליל, רומזני. תמונות פנים עם משקפי שמש תמונות פנים ללא משקפי שמש משחקים מכל הסוגים מחמאות הדדיות פתיחת יומנים בינגו הסילבסטר אמנם רחוק אבל מפתה מתמיד. שבועיים של ריקוד עדין בשני מעגלים נפרדים. טווה את הקורים, מוליכה את החצי הגברי בנתיבים מנצנצים של תשוקות. אורגת סיפורים ופנטזיות קטנות, שולחת תמונות מתגרות, מגלות טפח מכסות טפחיים. בעלי מולה, בשיחות פרטיות קצרות שזוכות לסקרנותי ונתקלות ב "בחייאת אמו, שחררי" שבועיים בהם התמונה – מה אני רוצה באמת לכבוד השנה החדשה מתבהרת. אני רוצה לילה שלם. לא שעתיים ולא ארבע. אני רוצה ערב נינוח בו יש זמן לאכול, לשתות, לעשן, לנגוע, ללטף, להוסיף עוד ועוד חומר בערה, להתמסר לחלוטין לחוויה, לקחת את הזמן איתה, לחקור ולדחוק את הגבול עוד טיפה, אני רוצה לבטל את מימד הזמן השאול. אני רוצה התחלה משותפת והפסקה מחובקת, המשך בשניים מאחורי דלת סגורה בו כל המילים ביננו לובשות גוף, אני רוצה את בעלי מציץ באינטימיות הזו, אני רוצה סקס עמוק. פיזית ונפשית. אני רוצה מערכת סיום משותפת. מערכה בה הזוגיות מתחברת שנית ונהנית מחיבור במאוזן. זה מה שאני רוצה. לוקח לי כמה ימים להודות בפניו שזה מה שאני רוצה וכשהמילים, מקושטות בשני וי כחולים, חרוטות על המסך, מחכות לתגובה, אני זוחלת חזרה לתוך השבלול שלי, מכה על חטא החשיפה ומלקה את עצמי – למה את לא כמו כולם. הם רוצים. אבל לא יכולים. למצוא בייביסטר לכל ליל הסילבסטר זה פשוט בלתי אפשרי. הפנטזיה שלי מתחילה להיסדק. בעלי אוסף אותי. שוב. צוק איתן. הסדק הזה מחלחל לשיחות שלי איתו ואני מורידה הילוך. השריון שלי מתעבה. אני שונאת שריון. השריון מייצר אצלי קלישאות וציניות. מתקשה להפרד מהציור היפה שציירתי. הצימר לרשותנו מהצהריים, הם יגיעו בערב. סבתא כבר על המשמרת ואנחנו הופכים את הסילבסטר ליום כיף של אוכל טוב, שנת צהריים וזיון ארוך, בו לא צריך לשמור על שקט. תענוג. השמלה שלי אפורה מנצנצת קצרה תחתיה אני הג'קוזי מבעבע בלחש ובחוץ סופה ורוח בעלי שרוע בפישוט איברים על הספה, חיוך עצל על פניו, תוצאת מתנת חג מהממת שקיבלנו. הצימר חמים ואני קצת לחוצה דפיקה בדלת זוג רטוב פרוע מסערה מחייך שיחה בטלה אלכוהול חוסר נינוחות באוויר בעלי ואשתו יוצאים לסיגריה הוא על הספה, אני על השטיח, בין רגליו, משעינה סנטר על יד, נהנית מידיו בוחשות בשערי. כשהם חוזרים אנחנו משחקים חובה או חובה- מפלט מבוכה. כשבתורה היא מצווה עלי להפשיטו הסדק השני נפער בי. ידעתי שהיא קוראת את התכתבותנו. לא הסתרתי את חיבתי להפשטה איטית של גבר, להסתבכות האצבעות הלהוטות בכפתורים ולולאות. לחשיפת שקע הצוואר הנחשק וזרועות שריריות. לא כך. לא בהזמנה משועשעת, שמבטלת במחי בקבוק מסתובב את רעד החשיפה הראשון. אבל חובה היא חובה. גם אם היא חמוצה. בתורי אני מחייבת את כולם לגשת לחדר השינה. בעלי קורא אותי. את שפתי החשוקות. שוב אוסף אותי בזרועותיו מתקדם עימי לחדר השינה בהליכה צמודה מתנדנדת, פיו באוזני לוחש לי מילים של אהבה ורוגע. אנחנו מגיעים למיטה הענקית כשאני מחייכת ונופלים עליה בליטופים איטיים, נפתחים אליהם ומחליפים ידיים. בין גופו הארוך והשרירי של בעלי לגופו החטוב, ידיי עוברות עליה. מגע נשי רך, אבל המעבר הוא רק מחלף בין לבין. יש לי התכווצות בשריר החשק כלפיה. בעלה מעסה אותו, מעסה אותי. עושה אותי. מעלה אותי על דרך הישר והגמירות המתגלגלות שלי משגעות אותו. מלטפות לו את האגו, כשאני טובעת בתוכן, מחפשת אוויר. גוררת אותו בחזרה לסלון. משאירה לבעלי מרחב נקי מגניחותי ומאפשרת לעצמי להנות מקצת אינטימיות אבודה. ההפסקה הזו מכניסה ביננו חיוכים וליטופים שהופכים באיטיות להיות עמוקים, שורטים, להוטים וטלפון. הבת שלי. מעוצבנת. יורה מילים שהאוזניים שלי שומעות חלקית בזמן שהוא מאחורי. היא רוצה את אבא. "אבא לא לידי כרגע, אני אמסור לו אחר כך" אני מנתקת ומתמסרת לקצב שלו. התנוחות והעינוגים מתחלפים וכשהוא גומר, כל גופו מטלטל בתוכי, האוזניים שלי מתמלאות נהמות סיפוק עמוקות ואני יודעת שהפכתי עבורו לנסיוב לגומי המקולל הזה, המאלחש. אנחנו שוכבים, מתלחשים על כלום כשבעלי ואשתו יוצאים מחדר השינה, מצטרפים אלינו, חצי לבושים, מציעים גוינט נוסף במרפסת מוכת הרוח והגשם. כמות הבד שלבשנו כדי להנות מהחומר המשובח חתמה את הגולל. זהו. מכאן כבר הדרך לעור חשוף היתה חסומה. אנו נפרדים בחילופי נשיקות ובעוד הדלת נטרקת מאחוריהם בעלי כבר מחייך אלי בין רגלי "שנה טובה מותק, עוד קצת גוד טיים?" ברוכה הבאה 2016 - היי לי שנת הגשמת פנטזיות