אני והיא

היא עזבה. ארזה את החיוך, דחפה את תלתליה עמוק למזוודה כחולה, והלכה. על גבי פסים באדום בהיר, מפת הנתיבים שציירו אצבעותיה. תלמים תלמים של זכרונות, נחרשו מדי לילה בדם ויזע. כשאצמיד את אפי לכרית, יעלו בי ריחות סערה, קווי המתאר שפניה הותירו, משקע סימני שאלה. אך הלב כבר לא מקדים פעימת התרגשות. הבוקר מרגיש לי סתם בוקר. מן המראה לא משתקף אלי חיוך, שאין לו סיבה, אולי אושר. כוסות קפה מתרוקנות עד תום, בכיור נבנה מחסום, אל מול תריסי עיניי, המאיימים להיטרק בקצה היום. טריקה שתתן דרור לדמיון, דמיון שיצית געגוע, געגוע שיזעק לדמעות, דמעות ש….? דמעות שלא זקוקות לאף אחד. זולגות מעצמן. לא, אני לא בוכה עליה. בוכה על המקומות שלא אעוף עוד על כנפיה. על הפסגות המוריקות שלא אכבוש. על הפינות החשוכות שלא אפגוש. בוכה על איך שהייתי אני במחיצתה, ואין לדעת אם אהיה עוד. אני. והיא.