טנגו של מילים

עיניי טורפות את מילותיך. בולעות אותן בשקיקה כמו מים קרירים בנווה מדבר. קוראת אותך שוב ושוב. מדלגת מהתרגשות על חלקים, שאבחין בהם רק אחר כך, בפעם השלישית או הרביעית. קוראת והגוף שלי מגיב. אישוניי מתרחבים אל מול תיאורי התרחשויות, מצטמצמים אל מול חידות ומשלים, אמירות כנות וחדות מחייכות אותי, מחמאות מעלות סומק בלחיי, פעימות ליבי מתגברות כשאתה כותב ממסתורי החדרים הנעולים. רוקדת איתך את ריקוד המילים. לעיתים מולך, מתבוננת בך, לומדת אותך. לעיתים צמודה אליך, מגיבה, לומדת את עצמי. ממציאים לעצמנו את הצעדים, את הקצב, את התנועות. מחברים אותיות למחרוזות ללא סוף, שעוטפות אותנו כמו קורים - עדינים וייחודיים. כשאתה לוקח אותי לפינות חדשות על הרחבה, אני לומדת לסמוך עליך, שאם אטה את גופי - אתה תהיה שם לתפוס אותי. כשאני אוחזת בידך ומושכת אותך למדרגות הצרות, שעולות לגג - אתה פורץ איתי החוצה, נותן לאוויר הליל הצונן להכות גם בפניך. המוזיקה העמומה נעלמת מאחורי דלת הברזל הכבדה, שנטרקה מאחורינו. לא עוד רמקולים גדולים, מהם בוקעים פזמונים מוכרים. אין איש סביב. אתה ואני נצמדים זה לזה, ולצלילי המנגינה שבתוכנו - רוקדים יחד את הריקוד שבין השורות.