כושלת לחבר

ומתוך העלטה היא פורצת, זוחלת ויוצאת, זו שכמהה זו שרעבה. שריקת הרוח מרעידה אותה באופן תמידי, מצומררת היא מסתובבת פתוחה מכל עבריה מכניסה אותו לתוכה, את מילותיו ולחישותיו שבהבל פיו האפלולי, המתוק, מלחלחות את אוזנה, מטהרת את נפשה, בלילות היא לוחשת לו, מחכה לו ברגליה הפשוקות, פותחות את סורגי ליבה, מטפטפת את דמה, היא מזיעה, שיקלוט, שירווה את עצמו בה. אור היום, עצורה ומכונסת, איש לא מכיר, איש לא יודע, גם הוא אין לו מושג. מתקשה להעז, לא זוכרת, רוצה רק שגרה שקטה, בטוחה, מרחיקה מעליה כל משב של רוח כל אות של סערה, שעות מול המראה היא תוהה "זו באמת את" ? עצורה, כובשת, תווי פניה חרוטים, הליכתה עייפה, זיק עיניה כבר כבוי ממזמן, כושלת לחבר בין ממלכת היום וממלכת הלילה.