מחפשת סוף טוב

הגרון כואב לי. הגרון כואב לי כי צרחתי. צרחתי את נשמתי, את חיי, את מותי. צרחתי את האמת שלי, את השקרים שלי, את התקוות שלי ואת התסכול שלי. הראש כואב לי. הראש כואב לי כי חבטתי אותו בקיר. לא, לא בטעות. דפקתי בכוונה תחילה - שוב ושוב ושוב. דפקתי כי היאוש הציף אותי ולא מצאתי פתח שדרכו יוצאים מהמבוך הזה. והאדם שאני רגילה שעוזר לי לנווט - תקוע פה יחד איתי. הלב כואב לי. הלב כואב לי כי אחרי כל מה שחשבתי שאני מצליחה לעשות, שאני מצליחה לשמר ולשפר ולאפשר ולהיות - אחרי כל זה - אני עדיין מרגישה כל כך נמדדת, נצפית ומתועדת בכל שניה. כמו מתעמלת קרקע במאבק פיסגה על מדליית הזהב - מרגישה שאתה בוחן אותי באלפי מדדים ואסור לי לטעות - על כל זווית של הצוואר שלא היה מספיק זקוף, על כל אצבע שלא היתה מספיק מתוחה, על כל סטיה מגבולות המזרון, על כל נחיתה ברגליים לא לגמרי צמודות - יורד לי ניקוד. הסיבות לא מעניינות אף אחד, האילוצים לא חשובים, הישגי העבר לא עומדים לזכותי ואין כלום. רק את הרגע הזה, שעכשיו, והטעויות שאתה רואה שאני עושה. רואה ומניף לי שלטים על כל טעות. על כל בחירה. על כל החלטה. ואני? אני מרגישה שיש לי את כל הסיבות ואת כל ההצדקות לעשות מה שאני עושה ואיך שאני עושה. אבל זו אני. ברור שאני ארגיש ככה. אז אני מתווכחת וצועקת ונלחמת על מה שאני חושבת שצודק, על מה שמגיע לי, על הדרך שבה החיים שלי יתנהלו. החיים * שלי *. " ומה עם הדרך שלי?? " אתה שואל. מבוי סתום. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- תרגיל הקרקע להיום הסתיים. המתעמלת הזו קיבלה ציון נמוך במיוחד. את הזהב היא כבר לא תיקח הביתה. גם לא את הכסף. בחוסר ברירה יתנו לה את הארד. כואב לה הגרון והראש ובעיקר הלב. היא לא רוצה לחזור לפה אי פעם. היא רוצה לפרוש. זה לא שווה את זה. פשוט לא שווה את זה. היא תעבור לארץ אחרת. היא תשנה את השם, את המין, את הכל. העיקר לשכוח מה שקרה. גוררת אחריה מזוודה ירוקה, היא מגיעה לרציף. הרכבת נכנסת. הרכבת עוצרת. הרכבת נוסעת. והיא - מתעמלת אחת עם מזוודה ירוקה- נשארת לעמוד בתחנה. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אין פה את הדרך שלי או את הדרך שֶׁלְּךָ . יש פה את הדרך שלנו. היא כוללת הרבה יותר מעט ממה שכל אחד מאיתנו רוצה בנפרד, אבל היא מספיק רחבה לשנינו, לצעוד בה יחד. והיא נמצאת אי שם במבוך הזה. אני יודעת שהיא שם. אני מרגישה את זה. הלוואי ויכולתי לתת הרגע את ידי בְּיָדְךָ ולבקש מִמְּךָ שתחפש איתי יחד, עד שנמצא אותה. אבל אני עייפה מדי עכשיו וכואב לי הגרון והראש והלב. בעיקר הלב. כואב לי מלרצות ולהתאכזב, כואב לי מלנסות ולהיכשל, כואב לי מלטעות ולהבין. כואב לי מלהסביר ולהצטדק ולהתנצל. אז אני אשב לי פה , בתחנה, ואצפה ברכבות החולפות ובמילים שנאספות שורות- שורות. ואחכה. אחכה לסוף טוב.