נפרדת

לא נותר דבר. משיחות, שהסתיימו בשאלה ללא קול - האם אפשר? האם עכשיו? ממבטי, הדרוך אל עבר המסך שמהבהב אכזבות, מלילות, בהם אור הירח האיר את גופי הערום, מערבי הסתיו הקפואים, במים הקרירים, מנסיעות, שסופן לא היה ידוע, ממוזיקה, שהתנגנה והזיזה גוף צמוד לגוף. לא נותר דבר מהים הסוער אליו נכנסתי, מדפיקות הלב, שליוו כפסקול כל מפגש. לא נותר דבר מהתחושה שלעולם לא יהיה עוד כמוך, שלעולם לא ארגיש כך. שזה הכי שאפשר. כמה מעט ידעתי. אני בודקת שוב ושוב ולא מאמינה שלא נותר דבר מכל אלו. בודקת ומגלה כמה הרבה פעמים בחרתי להתעלם מסימנים מאוד ברורים, מאורות, מדגלים. מבינה שאז - לא יכולתי אחרת. צמצמתי את מה שרציתי למעט שקיבלתי. מעט, שהיה עבורי המון. למדתי איך זה מרגיש כשרוצים אותי. למדתי איך זה מרגיש לרצות ולא לעשות. למדתי איך זה מרגיש למתוח גבולות. למדתי איך זה מרגיש לרצות וכן לעשות. למדתי איך זה מרגיש להעז, להתרגש, לחיות. למדתי איך זה מרגיש לפגוע באדם שהכי קרוב אלי. שוב. ושוב. ושוב. למדתי איך זה מרגיש להיפגע, איפה שהכי כואב .שוב. ושוב. ושוב. למדתי איך נודרים נדרים. למדתי איך מתירים אותם. למדתי איך מרגישה קנאה. קשה. צורבת. למדתי איך זה מרגיש לאבד שליטה, להבין שיש דברים שלא אוכל להשפיע עליהם. למדתי איך זה מרגיש כשמשקרים לי בַּפָּנִים. למדתי איך זה נראה כשמשחקים איתי משחקים. למדתי איך זה מרגיש לשאוף את האוויר המתוק שבפסגה ורגע אח"כ להתפלש במי הבוץ של השלולית. למדתי עם מה אני מוכנה לחיות . ועם מה לא. נפרדת ממך. נפרדת מעצמי, כפי שהייתי איתך. נכון, נפרדנו זה מכבר, אך לאדים שנשארו לקח זמן להיעלם. רק לאחרונה נשמתי ולא הרגשתי בנשימתי שום דבר ממך. מלאה בזיכרונות - טובים וטובים פחות- אני כבר לא שם ולמקום ההוא לא אשוב. הזכרונות והשיעורים ילכו איתי. למדתי המון. ואני עדיין לא יודעת כלום.