שיעור

שיעור היית הראשון שלימד אותי על אהבה. איך היא מתקרבת כמו פרפר, אך יכולה להכות כמו סלע. נפלתי בשניות ולא הצלחתי לקום. אתה היית אתה. לא ידעת אחרת. לקח לי זמן להבין שההרגשה החזקה הזו, באמצע החזה, היא כאב, שלא משאיר מקום לאושר. רק הרבה אחרי שהבנתי - קמתי ועזבתי. היית השני שלימד אותי על אהבה. מן השניה הראשונה הושטת לי יד וקפצנו יחד, הישר לתוך הגלים הכי גבוהים. הים סער סביבנו. לחשנו וצעקנו וצחקנו. צחקנו המון…. חששתי שלא בטוח שאתה יודע לשחות, שלא בטוח שאתה יודע לרקוד איתי את הריקוד הזה, בלי שמישהו סביב יפגע. אז שאלתי אותך - וענית שאתה באמת לא יודע איך. והבנת שאתה צריך ללכת, ולמרות שהבנתי היטב למה, זה לא הקטין את החור שנפער בי, כשאבק השריפה - תרכובת של כאב הפרידה, מהול בתחושת ההחמצה - התפוצץ בתוכי. היית השלישי שלימד אותי על אהבה. כתבת לי סיפורים על ממלכות רחוקות ובהן דמויות צבעוניות. דרכן ראיתי איך אתה מתבונן על העולם. צפיתי בך וניסיתי להתאים את צעדיי הקטנים לפסיעותיך הגדולות. לא הצלחתי. הבנתי את זה מספיק מהר, כדי לשחרר אותך למקום בו יהיה לך טוב, לפני שיהיה מאוחר מדי לשנינו. היית הרביעי שלימד אותי על אהבה. נעמדת ערב ערב, תחת חלוני, וניגנת את הצלילים הכי עדינים, הכי קסומים שיש. לא ידעת האם יגיעו לאזניי. לא היית בטוח שהחלון פתוח בכלל. אבל זה לא שינה לך. הרגשת שהם בוקעים ממך וזה היה חלקך. לא נתת לי לקלקל. גם כשניסיתי למחוק. גם כשהגפתי את התריסים בבהלה - המשכת כמו שאתה. עד שלאט, לאט מאוד, התחלתי להקשיב. ועכשיו? עכשיו אתה עדיין כאן איתי ואני מקשיבה לך. אנחנו עומדים יחד על הגשר, הכי קרובים שיש והכי רחוקים שיש. אתה אוחז בשתי ידיי, מפסל מהן צורה של קן ומניח לי אותה בעדינות בתוכן, פשוט ככה. "היא שלך", אתה אומר, בזמן שהיא מפרפרת בין אצבעותיי, המקיפות אותה בחשש, נרגשת ממקומה החדש, הלא מוכר. אני נלחמת בדחף לא למחוץ אותה, כפי שעשיתי לקודמותיה. אתה שולח אלי מבט שעוטף אותי ברכות ומרגיע. אני לא מוחצת אותה. בינתיים לא. אני רוצה לתת את עצמי בידיך. רוצה להרפות לתוך גופך. רוצה להקשיב בלי לבקר, רק להיות. רוצה לאמר לך הכל, בלי לחשוש. אני רוצה להאמין שזה הכל באמת שלי, לעד. וגם אם לא לעד - להתנהג כאילו זה כן. בלי ספקות, בלי פחדים, בלי מעצורים. אתה שמוע? אני מוכנה. אני רוצה שתלמד אותי לאהוב.