בשמונה ידיים אל השקיעה

לאחר ששעות התארכו ללילות, שהתגלגלו לסופי שבועות, מצאנו עצמנו אורזים גם זיכרונות מארץ רחוקה. מהלכים בין מיליוני זוגות עיניים המלכסנים את מבטן, אבל לא אלינו... עיניים רגישות, מכבדות ומכילות. מרווחות מקום לבועה הגדולה המקיפה ארבע נפשות, שלובי זרועות ולבבות. ארץ בה רגישות יתרה לכבוד האחר, ורוב ענווה לכבוד האל, גורמת לי להרגיש בבית ולנוע בה בחופשיות. למוטט כל מחסום, לרחף ולחלום בעיניים פקוחות את המציאות. בין קירות מעוצבים בדיוק מופלא, ובתפאורת הטבע המפוארת, שחר, בוקר, צהריים, בין-ערביים ולילה, ושוב מול זריחה. ושוב מול שקיעה. ושוב ... (טוב נו, לא באמת שחר / זריחה...אני לא מהמשכימים...אותי אפשר לפתות רק בשקיעות... :}} ). לומדים להכיר כפי שלא הכרנו מעולם. לא את עצמנו ולא אותם. חיים את פנטזיית הריבוע המושלם. יש פנטזיות שבהחלט יכולות להתגשם, ויש כאלה שברגע שהן מתגשמות, נראה שאולי היה עדיף שתשארנה בגדר פנטזיה... :)