כשהמלך אמר

זה היה ליל קיץ חם, מהימים האלו שבסופם אני יושבת על המרפסת בתחתונים וגופיה בלבד, מתענגת על כל משב רוח קל. במסך מולי גבר. חמוד. שנון. משחק איתי משחקי אסוציאציות, ו"מאיזה סרט לקוח המשפט הבא".... אנחנו עפים אחד על המוח של השניה ומסיימים את השיחה עמוק אל תוך הלילה. ערב למחרת אני מזמינה אותו לדו קרב נוסף, אך להפתעתי הוא שובר את הכלים ואומר "לא. אני רוצה לאתגר אותך במשהו אחר לחלוטין. היום נשחק המלך אמר". האנטנות שלי מתרוממות מיידית בצפירת אזהרה. אבל הסקרנות לא הרגה את החתול, היא תהרוג את האישה... "אוקיי.." אני אומרת בהיסוס, ומוסיפה "אבל יש לי זכות ווטו על משימות" הוא משחרר פחחחח ארוך רצוף סמיילים מתפקעים מצחוק והמשחק מתחיל. בניגוד לעצה של קרמבו, הוא מתחיל לאט ובעדינות. "המלך אמר להביא לך כוסית משקה, המלך אמר לשתות את כולה בשלושה שלוקים, המלך אמר לחשוב על הספר הכי טוב שקראת לאחרונה, המלך אמר לצלם שפתיים, ועורף, המלך אומר ואומר ואומר ואני מבצעת. לא מטילה ווטו עדיין. את המשימות שנראות לי חושפניות אני מטשטשת, את התיאורים שהוא מבקש אני מעדנת. קצת מעורפלת, המשימות נעשות באיטיות, אך יש לו סבלנות... כמו צייד לטרפו. או שלא. עד שאני נכבית. מפריחה נשיקה ופורשת למיטה ולמזגן. למחרת ערב חמישי. כל הילדים ישנים אצל חברים, בעלי רואה כדורסל בבית של אחד החבר'ה והמשחק מתחיל. הפעם הוא לא הולך סחור סחור. זה מתחיל בתיאורים עדינים של הפשטה איטית, יד מטה את העורף, שיניים נוגסות בשפתיי, פה נושך בעדינות פטמה, מתקדם לראש שלו בין רגלי המתהדקות עליו וידי הבוחשת בשערו, דוחפת אותו עוד ועוד פנימה. התיאורים החיים שלו כיצד גופי מגיב לנגיעותיו עושים את שלהם. אם הוא היה איתי כאן הייתי מתמסרת לו בלי שום תנאי ווטו. העיניים שלי פעורות מול המסך הנכבה מעת לעת, נושמת לאט ובשקט לא להפריע לסיפור. כל כך שקועה במסך שבכלל לא שמעתי את בעלי נכנס הביתה, נעמד מאחורי וקורא בשתיקה איך גבר זר מחרמן אותי וירטואלית. מדמיין לעצמו את אשתו עם גבר אחר בלי ידיעתו. הכעס נבנה בו כמו ענני סערה שבבת אחת הופכים לסופה מקומית. פתאום היד שלו נוחתת על הציצי שלי, מועכת ונשיפת אוויר מלאת חרון נשמעת מאחורי. אני קופאת. בהלה וקור שוטפים אותי. אני צופה רעמים וברקים, שיחת גבולות, שתיקות רועמות והרים של אשמה ביני ובינו, כשהוא אומר בקול בס, מפוצץ בעצבים בלתי מוסווים "תמשיכי. תקריאי מה הוא כותב" אני חוזרת לנשום... משתדלת... הקול שלי רועד...מסתכלת על המסך ועליו, מנסה להחליט האם זה חכם. האם להפסיק ולתת לו לפרוק עלי את כל הזעם שלו או לעשות כמו שציווה עלי. "תקריאי!" עכשיו הוא עומד מולי רושף אש, העיניים היפות שלו מצומצמות ומרוכזות בשפתיים שלי הפחד שלי מתחלף בהערצה לגבר הזה ששולט בתשוקותי. אני מקריאה והוא מבצע. שני שחקנים ובמאי שאינו מכיר בתפקידו. הידיים שלו כמו של גבר זר, הנשיקות שלו קשות, מועכות, הדרך בה הוא מתייחס לגופי כמו מתנה חד פעמית שצריך לנצל עד תום ועכשיו. המבט שלו שחומד אותי בכוח, כאן ועכשיו. הקשב שלי המתחלק בינו, בין המסך ובין גופי שכבר מתוח כולו מצורך בו, או בו בתוכי, שלושתם מסעירים אותי, גורמים לכל משפט, לכל תנועה לקבל משקל נוסף. הפור פליי עומד הסתיים ואנחנו עוברים למיטה, התנוחות מוכתבות תוך כדי, מנסים לעמוד בקצב, לשלוט בגמירות שלי שיוצרות עיכובים בקריאה, לא בהרבה הצלחה :| התמונות שהגבר הזה שולח תוך כדי, לא משאירות ספק מה הוא עושה בזמן ההקלדה וזה רק מדליק אותי עוד יותר. עד לרגע בו הבמאי נשכח. הידיים שלי נמתחות מעלה, מוחזקות בעוצמה, הטלפון רחוק מהישג מבט, העיניים שלו נעוצות בשלי. אני כל כך מטושטשת מהמשחק הזה, מחכה לשיא הבא, שיוציא ממני יבבות עונג מתגברות לצעקה, כשהוא נכנס לתוכי, משתהה, מכיר, יודע שעוד רגע אתחיל לנוע תחתיו, חסרת סבלנות, יונקת אותו פנימה. הוא מכניס יד אחת סביב מותני, מתחיל באיטיות, כמעט יוצא. גורם לי להשתנק מפחד שיפסיק עכשיו, שזו תהיה נקמתו החמה. ואז הוא נכנס חזרה. כל תנועה משכרת, ארוכה, עיניו נעולות בעיניי, ככל שהקצב מתגבר, כך גם העוצמה של החדירות שהוא הולם בי. מזיין ולוחש- אומר- צועק "את שלי!... את שלי!!... שלי!!!... שלי!!!! שלי!!!!!" הוא גומר בצעקה ומטיס אותי לשמיים, בניאדרטליות הגברית הקדמונית שלו.