לונה פארק למבוגרים

"זה הלונה פארק הכי טוב למבוגרים שיש פה בסביבה, לא?" כך אמר לי ואז הזמין אותי לעלות איתו לגלגל הענק. התישבתי לידו, כמעט עליו, תוהה האם כל כך צפוף פה מטעמי חיסכון או יצירת אינטימיות? כך או כך נאלצתי להיצמד אליו. לריח החדש. הרגשתי את הקו העדין הזה, שבין מבוכה לריגוש. הגלגל החל להסתובב. בדקות הראשונות הבטתי בעיקר מטה, אל בעלי והפרטנרית שלו להערב, שנדחקו בשמחה לתא שתחתנו, כאילו הכירו כבר שנים. אחר כך התחלתי גם להבחין בנוף סביב, שנראה כל כך שונה מלמעלה. האנשים הזעירים האלה, שאין להם שום מושג שאנחנו פה עכשיו ומה עובר עלינו. עד לפני רגע גם אנחנו היינו חלק מהם. מצאתי את עצמי מתחילה להרגיש את שותפות הגורל עם כל אותם זוגות שעמדו איתנו קודם בתור. התור לחוויות חדשות. אחרי שהגלגל עבר כבר יותר ממחצית הסיבוב השני, התחלתי להתרגל לרעיון. נחמד לי פה. לא ממש בא לי לרדת. עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד. עד שנגמר להיום. "עכשיו, בואי לרכבת ההרים", עיניו של הפרטנר הבריקו והוא משך אותי קלות בידו. מה הבנאדם הזה רוצה ממני? "אני לא אוהבת", עניתי. "הבטן עולה לי לגרון". "בואי, אני איתך. אל תדאגי, הוא יסכים לך", חייך והקיף אותי בחיבוק בטוח. "רגע", לחשתי, מסובבת ראש לאחור ומקבלת הינהון. יש אישור. שניה אחר כך עוד הספקתי לראות איך 'הזוג הצעיר' נעלם בריצה לעבר דוכן הקליעה למטרה. מאוחר בלילה כבר אשמע האם הפעם סידר לה לקחת הביתה את הדובי הגדול עם הלב. מקרוב הרכבת נראית מפחידה באותה מידה, אם לא יותר. מדקלמת לעצמי את המנטרה "חיים רק פעם אחת". לא משתכנעת. חיים רק פעם אחת ולא מתחשק לי שהפעם הזאת תסתיים היום. פחדנית. בולעת את הרוק ומחליטה לעלות בכל זאת. מקווה שהכיף והריגוש יהיו שווים את הבחילה והאימה. הוא, הפרטנר שלי להערב, כבר יושב שם במבט מנצח. אני נצמדת לצווארו, מריחה את הניחוח, שכבר הפך מוכר, ונרגעת מעט. הרכבת מתחילה לדהור. מגלה להפתעתי שזו התחושה הכי ממלאת שיש. מתפוצצת מבפנים. מביטה בו. מעניין מה הוא מרגיש? ובעיקר- מתי יגלה לי? עולה בי חיוך ענק שמסרב להימחק. הלוואי שזה לא יגמר לעולם. ולפתע- פניה חדה והופ! נפילה. מה נפילה? צניחה! תחושה זוועתית. בא לי למות. מייחלת לרגע שזה יגמר. תוהה למה בכלל הסכמתי לעלות?? וכבר שוב עיקול, הפעם לשמאל. הבטן שבה למקומה וההתרגשות גואה. כיף לי. שוכחת מהכל. מתמסרת. בטרם מספיקה להתרגל להנאה - סיבוב לא צפוי ותחושת הקבס חוזרת ומציפה. הצילו. כך זה ממשיך. מטלטל ולא צפוי. ממלא ומרוקן וממלא שוב. מדי פעם עוצמת עיניים ובוחנת האם זה משפר או מחמיר את מצבי. לרגעים מתחרטת ובאחרים - אוחזת באושר בצורה הכי מוחשית שיש. בשעת לילה מאוחרת, אנחנו נפרדים מהפרטנרים וחוזרים אל עצמנו. מחליפים חוויות. אני משתפת אותו ברגע נעים שנגע לי והוא מסביר, שעל אף שלעיתים זה צובט לו, שלא כל ההנאה שלי רק איתו - הוא עדיין שמח לשמוע שטוב לי, כי זה הדבר שהוא הכי רוצה עבורי, שיהיה לי טוב. והוא? אני מכירה אותו לא מעט שנים. בדרך כלל מספיק לי רק להביט בו, כדי לדעת שהפעם היה לו משהו מיוחד, שהוא ממש מרוצה. לא תמיד אני שואלת פרטים. מבינה שיש דברים שלא צריך לפרק אותם לגורמים ושגם לי כנראה לא קל לוותר על הבלעדיות שלו איתי, כמו שהייתי מעדיפה לחשוב. קורה שהוא מספר לי שהערב לא הצליח לזכות עבורה בדובי-לב ואני מנסה לעודד אותו שגם מחר יום. שיהיו עוד הזדמנויות. עוד פרטנריות. עוד דובים. עוד לבבות. קורה שהוא שוטף לי את הפנים ומלטף אותי עד שהבחילה מהרכבת תחלוף. בודק האם יש מה לעשות כדי לשפר את הרגשתי. שומע שהוא לא צריך לעשות כלום. רק להיות. קורה שטקס החלפת החוויות המלכותי מתבטל כליל, לטובת רסיסי תחושות שמתעופפים משני צידי החדר ומילים דוקרות שמפלחות את האוויר הדחוס. לפעמים כנראה שזה מה שצריך לקרות. הרבה שאלות ומעט תשובות. מזכירה לעצמי שבסופו של יום אנחנו חוזרים אל עצמנו. יחד. זו הבחירה שלנו. כל פעם מחדש. בינתיים נראה שגם מחר נהיה שם. עומדים בתור לחוויות חדשות, משוטטים בין הדוכנים והמתקנים השונים, בוחנים מה מתאים לנו, מתנסים.... הרי זה הלונה פארק הכי טוב למבוגרים שיש פה בסביבה, לא?