מה עושים עם הפתיתים ?

9:00 יומני היקר שלום. אני יושבת עם הקפה של הבוקר, מסתכלת על הים, ביום הבהיר הזה ונזכרת באתמול. מרגיש לי כמו לפני שבוע. מריחה את גב כף היד שלי, מחפשת שרידים של הריח שלו. הם כבר אינם. לא צריכה לעצום עיניים כדי להיזכר במבטים. מצעידה אותם אחד אחד בסך: המבט הרציני, החודר-קשוח (על מי הוא עובד?) , כל כך סקסי , כשרואים בדיוק מה עובר לו בראש; המבט השואל - עם הראש המוטה מעט והעיניים שמגייסות את כל החמידות שבאזור וקשה מאוד להביט עליו ולא לומר משהו ; והמבט שמזמין לחיוך - זה שמתחיל עם קצת קמטוטים בצידי העיניים ולרגע לא בטוח האם הוא ייענה, כאילו אומר :"הנה, אני פה, מחייך. חייכי \ איתי" ואי אפשר שלא. והנה אני כותבת לך (ולעצמי), רק מסיימת לתאר ב 6-7 משפטים את האחוז האחד הזה ממה שהיה- ועולות הדמעות, חברותיי המוכרות.... ואני מנסה להבין למה הן באו דווקא הרגע. אני חושבת שזו הכתיבה על ההזמנה לחייך, שגרמה לי להתרגש. זה באמת מה שאני רוצה. הזמנה לחייך ביחד. לאסוף כמה רגעים נעימים כאלה, מדי פעם, ולחייך אותם ביחד. זה כל כך נורא? ישבנו שם איזה שעה וחצי. בהתחלה חשבתי שנשב בחוץ, מול המים, למרות שזה אמצע היום ועוברים מלא אנשים. דמיינתי אותי קרובה אליו. את הראש שלי על החזה שלו, מתרומם עם כל נשימה, את הידיים שלו מלטפות ומדברים. אני יודעת שבחיים זה לא היה קורה, אבל המחשבה על זה הייתה נעימה…. כך או כך היה לו קר ונכנסנו לשבת ברכב. שזה מצד אחד מיקום ממש גרוע לשמור בו על המרחק הראוי ומצד שני, למזלנו הכסאות המקובעים, תיבת ההילוכים והידיות הממוקמות- שמו את המכשולים הנכונים לסיטואציה ועזרו לנו להיות "גיבורים"- ככה הוא קורא לזה , לרגע שבו מביטים בעיניים, מזהים את הגוונים הכי מדהימים, מרגישים שהפיות חייבים להתקרב ולהתאחד - אבל שומרים על מרחק. בני ברק זה פה. בהתחלה שתקתי די הרבה. מרוב שיש לי מה לומר, לא מצליחה להתחיל ממשהו. בעיקר באתי עם מחשבות עליה. על מה שקורה שם. על הסיבה שבגללה היא לא יודעת מכלום. מה הוא מסביר לעצמו כשהוא ככה איתי? מה זה אומר עלי? חששתי שיש מצב שאשאל והוא יעשה 'אחורה פנה' ויגיד שלא מתאים. לא בקלות אדם נעמד מול המקומות הקשים ונותן תשובות- לעצמו או לאחרים. אז שתקתי. אבל היו לו מבטים כאלה… וחשסתי שאולי בשם הכנות שנוצרה עד כה...הוא כן יענה. והחלטתי שגם ככה אני לא יכולה להתעסק סתם בסמולטוקים. לא בשביל זה אני פה. אז כשהוא שאל :"ממה את מוטרדת?" - התחלתי פשוט לומר. והוא התחיל לענות. בהתחלה בכל מיני אמירות מעורפלות, שגרמו לי לתהות האם באמת לא הקדיש מחשבה למה שהולך לקרות? למה שיכול / לא יכול להיות? לא מבינה איך אפשר להיות ב"חיים מיום ליום" הזה. והיה ברור ששנינו לא רוצים לוותר על מה שנוצר, ולמרות שהוא המשיך לקרוא לזה "נחמד" ("התכתבנו והיה נחמד", "היה לי נעים אז המשכתי"...) זה נשמע כמו לשון המעטה של המילניום. וזה בסדר. מכירה את ההגנה הזו, של להפחית מהמשמעות של מה שקורה, כדי להיות מוכן לכך שזה עלול להיעלם בכל רגע. ובכל זאת - התעקשתי להעביר לו משהו מהמורכבות של הדבר הזה שאנחנו נכנסים אליו. שאנחנו כבר בתוכו…. זה לא רק להיפגש בשביל הסקס ולתקתק משהו באיזה מלון פעם בשבוע-שבועיים ושלום-שלום, לחזור לחיים הרגילים כאילו כלום. זה קל ( לא שהייתי מדמיינת את עצמי עושה את זה עם גבר נשוי, אם בכלל). זה גם לא החברות הזאת, שאני כל כך אוהבת שיש לי ותמיד רוצה עוד - של לשבת פעם בחודש לקפה ולקשקש הכי פתוח על הכל, או לנסוע יחד לאיזה חוף ולהעביר שם אחה"צ של רביצה על מחצלת, בירות, ודיבורים על החיים , עד שהשמש שוקעת. או לשבת על הבר פעם ב… עם איזה דרינק וצחוקים לתוך הלילה. זה גם קל. אבל כשיש את המשיכה הזו, שלא הולכת לשום מקום בינתיים, ויש את החיבור הזה, שאין עם כל אחד - זה הגם וגם הזה, שמסבך הכל. ורק כשהשיחה התקדמה והוא התחיל להרגיש, ממש להרגיש, את מה שאני מדברת עליו -נראה לי שהוא הבין. או לפחות התחיל להבין. ואז צחקנו כשהוא אמר: "העלת פה נקודה….". והוא צחק מכל הלב. וכיף לצחוק איתו. ומתישהו אח"כ, אולי שניה, אולי חצי שעה, אולי חצי שעה שהרגישה כמו שניה - המבטים שלו אל השעון ואל הטלפון נהיו יותר תכופים. וידעתי שהזמן שלנו נגמר. ולא הבנתי איך מסיימים את זה? איך קוטעים משהו, שכל נוירון במוח שלי צועק לי שלא?? אז היה החיבוק של הפרידה, שהיה ארוך. כי בעיקר נשמנו אחד את השני והסנפנו את הריחות והתמלאנו במה שאפשר, כצידה לדרך. והיה את המבט של הסוף, כשברור שצריך ללכת וקשה נורא. ואמרתי לו שלא ניפגש יותר ככה, בידיעה שברור לי שזה מה שאני הכי אוהבת… אבל איך נוכל…? הגבול הזה, שהוא שרטט במכחול דק, בצבע אפרפר, בשרבוט של רגע...הגבול הזה כל כך שברירי. כבר דילגנו וקפצנו סביבו לא מעט. וזה רק בפעמיים שנפגשנו (תוך שלושה ימים… שזה כבר מעיד על בעיה בשיקול הדעת). וזה לא ילך ויהיה קל. שיווי משקל אחד שיופר...נראה ששנינו לא באמת יודעים לשמור אחד על השני בענין הזה. והבטתי בו, צורבת עשרות תמונות בשניה אחת במוחי. מצלמת ומצלמת ומצלמת. שיהיו לי מלא אלבומים אח"כ לפתוח ולהיזכר. ובראש שלי אמרתי לעצמי :" אל תלך". "אל תלך…". "אל תלך!". אבל שתקתי. זה לא היה עוזר גם ככה. והוא הרכיב את משקפי השמש (הנתיב אל העיניים ומה שיש בהן- נסגר) ויצא מהרכב ( היכולת לגעת ולהריח- נסגרה), תוך שהוא זורק לי בדיחה על הפתיתים, שאשתדל להתרכז ולא לשרוף הפעם (המקום של להיות בקושי של הפרידה - נסגר). אחרונה נסגרה הדלת. נותרתי מתבוננת בו נכנס לרכב שלו. מניע ונוסע. לא יכולתי להניע ולנסוע גם. נשארתי לשבת בזירת הפשע. מחפשת עדויות למה שהתרחש פה עכשיו. משהו להאחז בו, להרגיש שזה עדיין לא נגמר, אף שברור היה לי שכן. הרחתי את כפות הידיים שלי. כן, זה שם. וגם על משענת הכסא שעליו ישב. מה אני עושה עם כל זה…..? פתאום תחושה של עייפות כזו. אולי רצון לכבות ולהניח להכל. השעון הראה שנותרו לי כעשרים וחמש דקות. חישוב זריז - קצת נהיגת שודים ואני יכולה לעשות את הדרך הזו גם בעשר דקות ולאחר ב 4-5 דקות. מה שהשאיר לי עשר דקות. כיוונתי התראה ונרדמתי תוך שניה. התעוררתי לצלצול נעים של גלי ים. מבינה בשבריר של שניה איפה אני ושאין יותר זמן לנוסטלגיות. הנעתי בזריזות ודהרתי חזרה אל החיים הרגילים שלי. אל האפרוחות שמחכות לי בגנים, ותערובת הקציצות, שמחכה לי במקרר והפתיתים, שמחכים שלא אשרוף אותם הפעם….