מיומנו של סווינגר מתחיל פרק 15 ואח....

הזמן עובר ואנחנו, שנינו בבית תופסים את עצמנו שקועים יותר ויותר בחקירות חפירות ושאר פעלים לשאיבת אינפורמציה על העשה ואל תעשה ברגע האמת. והיא זורקת רמזים... בונה סיפור שלם שמכיל בתוכו את כל מה שתרצה לקבל וממה שעדיין לא טעמה. אני קורא את השורות ומבין את מה שביניהן. בונה לעצמי סיפור מקביל בו אני זה שמוביל, שולט, מחליט. שעת השין מתקרבת... זה קורה מחר והלילה מחליטים להתנזר, מתכוננים למפגש. בוקר היום הגדול עולה ואני כבר חסר סבלנות מנסה לדחוק במחוגי השעון קדימה... בכח. הכנות אחרונות, מתלבשים, מתמרחים (ריחות שמפעילים אצלי אפקט פבלובי בס': סססווינג, ססססקס) ומשאיר את הזיפים... בקשה אישית שלה. כתובת וויז ויצאנו, עניין של דקות ואנחנו שם. והפעם, כמו ילדים גדולים יודעים כבר בדיוק מה אנחנו רוצים... שני חללים נפרדים, למימוש עצמי, להתרכז בבני הזוג להתמסר לחוויה. שבועיים של תקשורת אינטנסיבית קדמה לרגע הזה וכבר לא מרגישים צורך "לשמור" האחד על השניה. השער נפתח ומיד נסגר מאחורינו, נרניה... זוכרים? נפגשים על צומת השבילים במתחם, לחיצת יד גברית וחיבוק נשי חם וזהו.... מתפצלים לזוגות. בחסות האפילה, מתקדמים על שבילי הבטון כל זוג למבנה אחר. ולכל מבנה שם: בקתת הלבבות, בקתת השעון... בתוך שניות הם נעלמים להם לתוך בקתת הלבבות, דלת נטרקת ודממה. שנינו נעמדים מול הדלת הפתוחה ונכנסים פנימה לבד כזוג ולראשונה הסווינג במלוא עוצמתו. "בוא נשב כמה דקות בחוץ..." לוקח איתי את בקבוק היין שתי כוסות וצועד אחריה לספסל מחוץ לבקתה. מתיישבים צמוד צמוד, ספק ממידת צינת הלילה ספק ממידת החרמנות הגואה. מוזג לנו והיא מדליקה סיגריה. מסרב בנימוס לשחטה ומופתע מעצמי עד כמה ריח העישון שלה עובר לידי ולא עוצר אותי. מגלגלים שיחת חולין קצרה במהלכה אני מתקרב לכיוון פניה, מריח בושם מתקתק מצווארה מסיט את שיערה ונושק לו. היא מגיבה מיד, עוצמת עיניים נאנחת ולוקחת נשימה עמוקה.... שניה עוברת היא מתעשתת פוקחת עיניים ולוחשת: "קח אותי מפה..." בתוך שניות נעלמים לנו לתוך בקתת השעון, דלת נטרקת ו... * אז השארנו אתכם בחוץ. החלטנו הפעם לא להמשיך ולשתף, לשמור על החוויה הזו לעצמנו. אבל בטוח שכל אחד יוכל להשלים את הפרטים כיד הדמיון הטובה עליו... תיהנו חברי פורום יקרים! הסוף?... לא ברור