מעשה שהיה, כך היה...

מעשה שהיה כך היה... לפני שנים, בעת היותי מועסק כמנהל פרויקטים בחרת הייטק גדולה. קיבלתי שיחת טלפון פנימית, "מישהו מבקש אותך, מתעקש" אמרה הפקידה... "שלום" אמתי במה אוכל לעזור... מצידו השני של הקו נשמע קול גברי נעים שניכר כי הוא משתייך לגבר במיטב שנותיו... "אני מדבר מחברת הנדסה X ,יש לנו בעייה כזו וכזו, והופניתי אלייך ע"י זה וזה, הוא אמר שאם יש מ שיוכל לעזור, זה אתה ! "או קיי" אמרתי, בעודי חושב איך לצאת מזה, באותה תקופה התעסקתי עם לקוחות גדולים מאד, וכאן דבור בחברה קטנה יחסית... "תראה מה אני מציע, נקבע לנו פגישה, ניפגש, נאפיין בדיוק את העניין, ונראה איך מתקדמים משם".. בתוך תוכי כבר תיכננתי פגישה קצרצרה בדרך לעבודה (הם היו ממוקמים קרוב מאד למקום מגוריי) היכרות קצרה, ואז איך אני מעביר את ה"תיק" למישהו אחר ופנוי יותר... "בשימחה, קבענו ! אשתדל לנכוח בפגישה אך בכל מקרה מנהלת המשרד שלי תשב איתך , היא מעורה אף יותר ממני".. חלפו מס' ימים , הגעתי לבנין המשרדים בה שכנה החברה, בדמיוני כבר תיכננתי את הפגישה, מן הסתם מנהלת משרד אפרפרה ומיובשת, חדגונית ומשעממת, שתסביר לי בקול מונוטוני ובנימה של מי שהורגל לחלק הוראות... צילצלתי בפעמון הכניסה, זמזום נשמע והמנעול נפתח, נכנסתי היישר אל דלפק קבלה מיותם, קול נשמע ממשרד צדדי "תיכנס לחדר הישיבות, תכין לך קפה, אני בטלפון מיד אני מצטרפת"... מבטי קלט דלת מהודרת של חדר ישיבות מוקף בחלונות גדולים ושקופים, מאלו שאוטמים קולות, נכנסתי התיישבתי, הכנתי כרטיס ביקור , קפה, והמתנתי... עברו מס' דקות, קול טפיפת עקבים נשמע, ובחורה דקיקה נכנסה לחדר מחזיקה תיק מסמכים עבה, ניגשה אלי והושיטה ידה ללחיצה "נעים מאד , אני מאיה" ... שכחתי הכל ! כמו ברק חלף בי בעת בהיתי בה... לא ילדה, ספק אישה צעירה, קטנטונת, אמנם חתיכה ונאה, אבל לא זה העניין, עיניה הגדולות שילחו בי חץ של חשמל, משהו בנוכחות שלה מילא את החדר במשהו חזק ודוקר... "אתה מתכוון להחזיר לי את היד ?" שאלה בחיוך... "אה, כן... " מילמלתי כשאני מבין שעברה עלי דקה של קיפאון... "ואתה Y ? שאלה... "כן כן, ניסיתי להתעשת ונזכרתי שאיפהשהו הנחתי כרטיס ביקור, מצאתיו ונתתי לה... אין טעם שאכנס לתיאור הפגישה שארכה כשעה, שחלפה לה ביעף... דנו ודשנו בעניין, הצעתי פתרונות וצוות מקצועי שיטפל בהן.. כאשר החדר מלא חשמל... "בסדר גמור, אבל אני מבקשת שאתה תפקח על הכל" אמרה בעודה מישירה אלי שוב את מבט העיניים הגדולות הללו... בעוד היא מחליקה בידה על מותנה... לא ממש יכול להסביר את זה, אבל מבטה החודר והתנועה הזו, שילחו בי זרם של תשוקה בלתי מוסברת ובלתי ניתנת לשליטה, לרגע הרגשתי כמו איבר אחד גדול, זקוף ורוטט ומוכן לשיגור... "בוודאי", גמגמתי, (שוכח לגמרי כי התכוונתי להעביר את הפרוייקט הלאה), והודיתי לאלוהי השולחנות המהודרים שהסתיר באותו רגע זיקפה עצומה שאיימה להפיל אותי מהכסא... חושב לעצמי "איך אני קם מכאן לכל הרוחות, במצב הזה" ... "תני לי רק כמה דקות לסדר את הניירות שלי ולכתוב לי הערות, ואני זז" אמרתי.. "טוב מאד" אמרה, "אני חוזרת לטלפונים שלי, תסגור כשתצא", קמה מתחה חצאיתה ויצאה מהמשרד... לא יכולתי להתאפק, מבטי סקר את אחורי גופה, ונעצר בישבנה העטוף בחצאית ההדוקה... נוכחתי שנעצרה לשניה בפתח החדר... מבטי התרומם... 2 פעולות שעשתה הבהירו לי משהו שכלל לא עלה במוחי... היא העיפה מבט חטוף ומחוייך מעבר לכתפה לעברי, (מה שהבהיר לי כי קלטה את מבטי הקודם) ובידה החליקה את חצאיתה על גבי ישבנה... זה היה הרגע בו הבנתי כי מה שעבר עליי בחדר הישיבות לא היה נחלתי הבלעדית... נדלג מעט הלאה... התחלנו לעבוד על הפרוייקט, בעזרת צוות מקצועי שמיניתי, כאשר אני מחפש ומוצא כל סיבה אפשרית לעבור שם אחת לכמה ימים, יענו לפקח... כשאני ממציא תירוצים מהתחת לבוס שלי, מדוע אני מתעסק בפרויקט קטן כזה... בכל פעם כזו שהגעתי לשם, עזבה מאיה עיסוקיה, הכינה לשנינו קפה, ויצאנו לעשן ביחד בחדר המדרגות... שוחחנו על כל דבר אפשרי, אפשר לומר, התידדנו, אבל החשמל היה שם, בכל פעם ופעם, משהו בגמישות החתולית החושנית שלה הצליח לשבש את כל הנוירונים שלי בכל פעם מחדש. כל תנועה כל הטעמה במילים, כל מבט חודר... הבנתי חיש מהר שזה הדדי... ויש לציין כי מלבושיה האלגנטיים אך החשופים, הנגיעות שלה בעצמה בכל הזדמנות והשימוש במבטים הבהירו לי כי יש כאן אש שגדוד כבאים לא יצליח לכבות... ואם ניתן לה להתפרץ בלתי ניתן יהיה לעצור את השריפה.. מסיפוריה הבנתי כי יש לה בן זוג , הייטקיסט, אל שבעליות ובירידות שידעה עימו, היא בילתה העיקר למטה.. וכן שבעל המשרד היה שכן שלה והוא שהציע לה את הג'וב ללא כל נסיון קודם... בפעמים הספורות שפגשתי בבעל המשרד, איש לא צעיר, מקסים ונעים, בנוכחותה, קלטתי, כגבר, חיש מהר כי הנ"ל מאוהב בה עד קצות שערותיו הלבנות... בהמשך רמזה לי כי בזמנו ניהלו רומן קצר כשהחלה לעבוד... הפרויקט הלך והתקדם, והדילמה החלה להשתולל במוחי הקודח... מצד אחד המוטו שלי הוא "לעולם, אבל לעולם, אל תנהל פרשיות במקום העבודה !" ובטח כאשר היא גם כך במערכת יחסים, ובטח ובטח כאשר גם הבוס שלה מעורב במשולש הזה... ומצד שני, היא הטריפה אותי, רמזים לא חסרו שם, מחשופים שנפתחו "במיקרה" בעת התכופפות מרשימה ומיותרת... חצאיות קצרצרות שהתרוממו להן על הירכיים בעת ישיבה על המדרגות, סידור שולי החולצה כך שאוכל להבחין שתחרת החוטיני מבצבצת... ובעיקר, התנועות שלה, מחליקה על ירך, מסדרת חצאית על עכוז, מיטיבה שרשרת על צוואר בעוד המחשוף נפער לו... דמותה ליוותה אותי גם כשלא הייתי שם, באותה תקופה אין יום, שלפני השינה לא עברה בשרעפי דמיוני בשלל ואריאציות, שלחלקן אני מסמיק כעת... כל זאת כשמערכת היחסים בה נטלתי חלק באותה תקופה הייתה מעורערת מאד גם כך... יצאתי לחפשה השתית שלי בסיני, לבד, התאפקתי קשות לא לעשות מעשה ולהזמין אותה להצטרף, ידעתי שהיא בדיוק הטיפוס לכך.. בעודי בוהה בים הכחולים והצלולים בשלווה האינסופית של חצי האי, רחש הגלים באוזניי, גיבשתי לעצמי כיוון, הבנתי כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהתסבוכת הבלתי אפשרית הזו, אני במערכת יחסים, היא במערכת יחסים, היא לקוחה שלי, והמממן של הפרויקט בכלל מעוניין בה כשלעצמו... החלטתי לתת לזה לדעוך עם סיום הפרוייקט.. עם כל הצער והכאב... לקראת סיום הפרויקט, ישבה איתי יום אחד, "יש לי עוד בעייה שזנחנו מזה זמן רב, אולי תעיף מבט גם על זה, אם אתה במילא כאן" אמרה, "אני בטוחה שאם יש מישהו שיוכל למצוא פתרון, זה אתה !" והניחה ידה באקראי על ירכי.. בעוד אני מרגיש בצידי את פסגות שדיה הקטנים הזקופים מתחככים בי, הבנתי שהמטרה כאן אחרת לגמרי, ניסיתי לחשוב על זה... אבל לך תנסה לעשות זאת כשהזיקפה שלך מאיימת לחתוך לגזרים אפילו ליוייס חדש... באותו רגע , הייתי קרוב מאי פעם, לתפוס אותה במותניה המיניאטוריים ולנשק אותה ככה שייגמר לה האוויר... האמת, שהייתי קרוב לא פחות לתלוש מעליה את החצאית והחולצה ולעשות בה דרך גבר ממש שם על המדרגות... בלי שום עכבות... וידעתי, פשוט ידעתי, שהיא תלך איתי כל הדרך.. הייתי על סף פיצוץ, התשוקה עירפלה מחשבותיי, כל גופי היה דרוך, כל מגע, שילח בי חיצי תאווה בלתי נשלטים... הכל יכול היה להיגמר אחרת... המתח באוויר היה ניתן לחיתוך.. מצב נפיץ... ואז, הטלפון צילצל במשרד ! מאחר והמשרד היה ריק, היא קמה לאיטה, בעודה מאפשרת לי מבט ארוך וממוקד בין ירכייה שנפערו מתחת לחצאית בעת קימתה מהמדרגות , כשהיא שולחת מבט ארוך ורב משמעות היישר לחזית מכנסיי המבקשים להתפקע תחת זיקפה כבירה... והלכה לענות... הדקות הספורות שקיבלתי לבד, בחדר מדרגות אפוף עשן, איפשרו לי להתאפס, להתעשת, להגיד לעצמי "זה לא המקום ולא הזמן, צא מכאן ותחשוב על הכל אחר כך"... הסדרתי נשימתי, שפתאום הבנתי שעצרתי לדקות ארוכות, קמתי ונכנסתי למשרד... פגשתיה באמצע הדרך, בדיוק במרכז החדר שמצידו האחד דלפק קבלה ומצידו השני דלת היציאה... לא ידעתי מה אני הולך לומר, רק ידעתי, ש"האש הקטנה" הפכה "לשריפה גדולה" ועד שאבין מה עלי לעשות, עלי להעביר מסר ברור, אך עם פינות לא סגורות... אחזתי בשתי ידיה הקטנות, בעדינות אך בהחלטיות, התנגדות לא נרשמה שם... "ואמרתי ישירות לתוך המבט המדהים החודר והחושני הזה "תשמעי, הפרוייקט הנוסף קטן, ואין סיכוי שיתנו לי להתעסק איתו, מאד מאד נהניתי לעבוד איתכם, ואמשיך לפקח מרחוק שהכל בסדר, אבל אני צריך לבדוק עם הבוס שלי אם יש סיכוי שאוכל להתעסק בכך" (אין, אין על דיפלומטיה, בה אתה אומר לא, ומשאיר פתח קטן לכן)... הפעולה הבאה שלה ריסקה אותי סופית... היא התרוממה ממרום קומתה הנמוכה מתמתחת על עקביה, "אני מבינה" אמרה "ובכל זאת, אל תשכח אותנו, תבוא לבקר מדי פעם" ונשקה לי קלות על שפתיי... זה היה הרגע בו התרסקו כל הגנותיי...! לקחתי אותה בזרועותיי, נישקתי אותה עד לעומק גרונה, מחבק ומועך ומרגיש כל עיקול וקימור, היא משכה אותי למשרדה, נעלה הדלת, ומשכה חולצתי מעלי, הפשטתי אותה כליל, כמעט וקורע את החוטיני, השכבתיה על שולחנה, ועברתי בלשוני על כל פיסת עור חשופה...... אז זהו, שלא !!!!!!!!!!!!!!! האמת הייתה, שלאחר נשיקתה נשמעה רעש מצד הדלת, הספקנו להפריד ידיים שניה לפני שהבוס שלה נכנס... "שלום", אמרתי לו בחיוך, מסתיר טורנדו ענק שמתחולל בקירבי, "טוב שבאת, בדיוק אני הולך , לא נשאיר את מאיה לבד"... לחצנו ידיים והלכתי... מאז לא חזרתי לשם בגפי... בפעם היחידה שנכחתי במשרד זה היה בישיבת סיכום של הפרוייקט בנוכחות לא מעט אנשים, היא ישבה בצידו השני של השולחן, מבטינו הצטלבו מס' פעמים, ובכל פעם כזו ליבי החסיר פעימה, אין ספק שהחשמל עוד היה שם... שלחתי למקום צוות אחר לפרוייקט הקטן החדש שנמשך כשלושה שבועות, אולי 20 פעמים כמעט והגעתי לבקרם, אך עצרתי בעצמי ברגע האחרון, מעת לעת הגיעו מסרים מהצוות שהיא שולחת לי ד"ש... זהו סיפור אמיתי, מאז עברו שנים, ועדיין אני נזכר בכך מעת לעת ושואל עצמי מה יכול היה לקרות אם היינו הולכים בדרך אחרת... תודה לחגית שהעירה בי נשכחות...