Leap of faith

"יש לך את זה ביותר לאט"? הוא מחייך אלי כשאני פוסעת לתוך הצימר לועסת טוויסט, יורדת מהעקבים, מסתובבת לשים את התיק והמשקפיים על השיש. אני מתכופפת לברז לשתות קצת מיים. כשכיסוי עיניים יורד על פני וחושך. אתמול כשהסתמסנו עוד הייתי גיבורה גדולה. החזקתי בתוקף בטענה שמערכת היחסים הנינוחה ביננו איבדה מעוקצה. בחיים לא אספר לו כמה רעד לי הפופיק בדרך כמה התחרטתי על ההתגרות כמה רציתי שיתן לי קצה קצהו של חוט מה הולך לקרות אין מצב שאתחנן. האגו גדול מהפחד. ברגע בו עיני מכוסות אני נרגעת. זהו הקומפורט זון שלי איתו. חשוכה, אזוקה, מעונגת. כלי ביד היוצר הלב שלי מפסיק להשמיע אותות אזהרה. אני בשטח ידוע אני – הוא- הצעצועים ומשחקי הכח הקטנים שלנו תנחשו לבד מי מנצח... אין לו שמץ של מושג שלשמלה הזו יש רוכסן, אבל הוא כבר יודע שמתחתיה אין דבר וכל השאר מחכה לו. היא מופשלת מעל הראש כשמחול שדים איטי מתחיל. כבר אינני מתפתה לנשיקותיו. אני יודעת כי הן גובות את מחירן. כשגופי מלופף בשלו אני פתאום מבינה שזה בלתי אפשרי לא זה בלתי אפשרי אני קופאת לשניה המחשבה הזו בלתי נתפסת עבורי זו לא יכולה להיות היד שלו שעל רגלי. אני ממשיכה בזהירות, דרוכה, מנסה לאמוד את המרחב החשוך סביבי לא. אני בטוחה. זה בלתי אפשרי. בבת אחת מתחילות לצאת ממני התנשמויות חסרות שליטה. הריאות המפויחות שלי עובדות, המח טס וכל הגוף שלי רועד מה קורה פה יש פה עוד מישהו הוא אשכרה העיז לעשות את זה בלתי אפשרי אפשרי בלתי אפשרי אפשריייייייייייייייי... אפשרי. מסביבי שקט אני מרגישה אותו לידי, מנסה לשאוב ממנו אומץ ורוגע. הם לא מדברים בינהם אבל מתקיימת תקשורת. אני מרגישה אותה באוויר. "אני מכירה אותו?" אני שואלת "לא. תירגעי. אני שומר עליך..." אני מהנהנת הנהון קטן. מאמינה לו. בוטחת בו שהוא יכול לנהל את ההרפתקה המוזרה הזו, אבל עדיין לא מרפה. לא מצליחה לחזור לנינוחות הפיזית שלי. מתרכזת בו ובדברים שקורים לי בגוף כאילו מתעלמת מזוג הידיים הנוספות שמלטפות אותי. פסיבית לחלוטין אני מניחה לאחד להרעיד את גופי בשרשרת ארוכה של גמירות בעוד הגבר העלום מלטף אותי בעדינות. יש לו ריח טוב וידיים גדולות. את זה אני יודעת. באחת ההפוגות, בעודי שוכבת מלוטפת, אני מנסה לכרות עימו ברית. "איך קוראים לך?" אני שואלת בלחש "אני מבטיחה לשכוח. זה יעזור לי בחושך" אסור לי לגלות" הוא לוחש ואני שומעת את חיוכו. "מה זה? את מנסה לשנות את הכללים? את יודעת מה קורה למי ששובר את הכללים?" מנהל הקרקס מרעים בלגלוג וכף ידו כבר חובטת בעכוזי. חילופי דברים קצרים ומשועשעים וצחוק מתגלגל שוטף אותי. כל המתח שנאגר בשעה האחרונה יוצא בפרץ צחוק ובעודי מוחה את הדמעות אני חושבת לעצמי: שניהם מסתכלים בי. אישה בוגרת שרועה ערומה ולא מפיקה לצחוק מהסיטואציה היומיומית עבורם. הפער בין הראשוניות, החושך והרטט העוברים בי ובין הנסיון, ההתמצאות והשליטה שלהם במצב מוציאים ממני פרץ צחוק חדש עד שאני מותשת. דווקא אז בנקודה הכי רגועה שלי כשאני משלימה עם המצב אני- לא יודעת מה יקרה הוא- כנראה גם סטטיסט הוא- יודע בדיוק לאן הוא מכוון בדיוק אז בתוך הרוגע של קבלת הדין והכלת הלא הנודע אני שומעת את המגיק וונד מתחיל לזמזם, גורר אחריו תגובה פבלובית ועוד לפני שהוא נוגע בי אני כבר מטפסת על הקשת בענן, מאבדת אחיזה במציאות סביבי, כולי שקועה בי, בהלמות הזיון הקצוב ובזמזום המרטיט שמערבל לי את כל החושים. לא יכולה להתנתק משניהם. מותשת גופנית ונפשית, מעונגת ומרוצה, ריח של קפה שחור ומסג' אמיתי שעזר לי לאסוף את עצמי חזרה מסיימים את האירוע המאתגר הזה.. מכוסת עיניים אני מובלת למקלחת ורואה את האור ;) מתקלחת מתלבשת עיני מכוסות שנית כשאני יוצאת מהמקלחת בעוד הגבר השני נכנס אליה אני נפרדת ממנהל הקרקס בנשיקה "תודה" אני מסמסת לו מאוחר יותר "תודה שהקשבת מעבר למילים תודה ששמרת עלי תודה גם לו בשמי בבקשה" אז... אני רוצה לדעת אתה שהיית שם. שראית אותי מתפרקת לרסיסים ואסופה, מתטלטלת בין פחד לעונג, שראית אותי גומרת וגומרת וגומרת. אני רוצה לקרוא את המילים שלך. מה ראית. מה חווית. לא הפלסטיקה. אותה גופי זוכר. התחושות שלך.