והוא ימשול בך

פשוטה אני שוכבת מול האח, האש מהדהדת מבעד לעפעפיים. שומעת אותו מתקרב ואת קוביות הקרח מתנגשות אחת בשניה. "קחי מותק" הוא מגיש לי ונשכב צמוד אלי, שנינו מתקמטים אחד בתוך השני וברך אחת טובעת בשלולית במזרון. "תודה". אני מרגישה איך הוויסקי שורף לי את החזה. ואת הקול שלו חודר מבעד לצלעות שלי. "אתה רציני? למה?" אני שואלת, חרדה לשמוע את התשובה. "המון סיבות. חלקן קטנוניות, חלקן קשורות בך, חלקן בי ובנו.. אבל בגדול פשוט נמאס לי. זה כבר לא מרגש אותי. זה אפילו מתיש". אני שוקלת מה להשיב, איך לטפל בזה בעדינות, לא לתקוף, לא להאשים, לא לייצר גלים גבוהים, להבין במדויק מה הוא אומר. "תתחיל בי. זה יהיה לך הכי קל" – אני מרגישה איך הלשון שלי מצליפה ומרככת אותה עם חיוך ונשיקה. "את.... את הפכת להיות מרכז העולם עבורך. כל השאר נדחק הצידה. כמו ילד שמספק את האיד שלו כאן ועכשיו. מצאת גבר שמוצא חן בעינייך. את לא מרפה. ממצה אותו עד תום. מצאת זוג שלדעתך מתאים, את תשקיעי אנרגיה מטורפת כדי שזה יקרה בדיוק איך שאת רוצה. לא רואה ממטר. שום דבר". אחחח הפנקסנות מתחילה להלום בי – בבת אחת המוח שלי פולט סרט קופה שלא היה מבייש את רמי לוי בערב חג – כל ימי ההורים, המסיבות, מחזור מנגן, מתנות, מפגשי החברים שלו, תעצרי בסופר תקני, אולי תוכלי לאפות / לבשל/ להכין/ למצוא... כל שעות הכנת השיעורים בהן הנייד שלי מהבהב מתחנן לתשומת ליבי ואני נלחמת באיד הזה. רשימות ה TO DO LIST המטורפות שאני מריצה כל יום בראש, כדי לא להחמיץ אף משימה, לא לאכזב אף ילד, לא לשכוח שום דבר כולל תשומת לב מחויכת וסקסית אליו בערב. אין מחלה מדבקת יותר לנישואים מפנקסנות. אז אני שותקת. "אני פחות מעניין אותך, אני מוכר, ידוע, נוכח. אין לך אתגר בי, אז את קצת מחליקה, מעלימה מתחת לשטיח כל מה שניתן על מנת לא לייצר שיחה. את האנרגיות האמיתיות שלך את שומרת לזרים". "אוקי.. יש לי הרבה מה להגיד, אבל אני רוצה לשמוע עליך" "כל הסווינג הזה... זה מוזר... קצת רדוד...לפעמים נראה שבכח מייצרים משיכה, שרק מתוך צורך לעשות משהו בשישי בערב, רק כדי להרגיש מגניבים ושונים. זה לא נראה לך קצת נמוך? יש דברים אחרים ומעניינים בחיים... זה היה נורא מרגש פעם... היום זה קצת עבר לי. זוכרת שהבנו שאת שונה? שאת מנהלת את הדברים אחרת? את הזוגות שחשבו שאת קצת פסיכית עם כל השאלות האינטימיות שלך והקשר המקדים? זוכרת שניסינו שאני אנהל את זה? אני אומר לך... זה מוזר.... ואם את רוצה את כל האמת הדואלית בפנים. זה גם לא פייר. אז כן. גם אני רדוד. גם אני רוצה שהאישה תכנס לחדר בצעדי חתול ולא יהיה ברור מי הולך לטרוף את מי, גם אני רוצה שאישה כמוך תחשוק בי. תשבה אותי מהמסך עד למיטה". המונולוג הפנימי שלי מחריש אוזניים. כן! זה רדוד! כן! לחבק תינוקות נטושים בבית חולים זה יותר חשוב! כן! לחבק עצים מול טרקטורים ועגורנים זה יותר חשוב! אז אני עכשיו בקטע רדוד של חיי... מדשדשת במיי אפסיים של תענוגות הגוף, של חוויות שבגיל 20 לא יכלו לעלות בדמיוני הפולני ובגיל 60 לא יוכלו להתקיים בגופי המתכלה. רדודה. אתה יודע מה? לא! אני לא רדודה!! אחד אחרי השני אני מתחילה לעבור על כל הזוגות עימם נפגשנו, חושבת על השיחות המרובעות וההכרות האינטימית שבניתי עם הצלע הגברי- מכירה כל אחד מהם. יודעת מה חשוב לו, מה מבחינתו הישגו הגדול בחיים, תחביבים, הדברים הקטנים שמעצבנים אותו, ההומור המיוחד שלו. מכירה. ואל תלטף אותי ב"את שווה יותר מהן" זה משחק של שני שחקנים, אם תפתח צוהר יכירו גם אותך ואז תגלה... אבל אתה לא נותן להן. מתעטף בשתיקה. בעבודה. צולל אורך שלם בבריכה ומצפה לעלות בצד השני לאישה מחייכת וחושקת. זה לא עובד ככה. עוד לפני שאני מתחילה לארגן את מחשבותי לקראת תשובה מסודרת אתגר הזוגיות מוגש לי מדמם "אני רוצה להפסיק. 6 חודשים. אחר כך נראה". וואוו.. חצי שנה... התחייבות ארוכת טווח. אני מנסה למצוא פרצה קטנה "אוקי. אז בלי סווינג לחצי שנה. אבל אני? מותר לי?" "מה זה מותר לך???... אני לא שולט בך.. בסופו של דבר את תעשי מה שאת רוצה... אבל אני מקווה שאת מבינה מה שאני אומר ותחליטי לרכז את האנרגיה בנו. כאן." בבת אחת עולות לי הדמעות לעיניים. אני נושכת את השפתיים נושמת עמוק, מניחה את הכוס ונעמדת מולו "תסתכל עלי. תסתכל עלי. אני בת 42 הקריירה שלי במקום הנכון סוף סוף כבשתי את הפסגה האמהית הנחשקת, הזמן שלי ברשותי, הילדים כבר לא צריכים אותי כל הזמן. בחיים לא נראיתי ככה. נכון הגרביטציה משפיעה, הבטן אחרי לידות, אבל עשרים שנה לא הרגשתי כל כך סקסית. אני ואתה... זה עובד. זה בטוח. זה טוב. עברנו כבר את כל הדרמות שניתן. עכשיו אני מנצנצת... עכשיו אני רוצה לצאת לבלות, להכיר, לפלרטט, לחיות ליד המציאות האפורה, לקרוץ לך ולעשות שטויות. שנעשה שטויות... אז עכשיו? עכשיו אתה מפתח רגשיי חיבה לספה? בוהה בעולמם המופלא של הפינגווינים? עכשיו אתה שוחה 4 פעמים בשבוע, מתחרה איתי מי עושה פלאנק יותר דקות? עכשיו פתאום אתה מבלה שעות בגוגל ומתכנן את הגינה? על הזין שלי הגינה! לא אכפת לי איזה סוג דשא זה יהיה... אכפת לי שנוכל להזמין חברים, לשכב בלילה על שמיכה, לעשן ולצחוק. אכפת לי שהדשא הזה לא יהיה מתחת לחלונות של הילדים. אתה לא מבין.. אתה אשכרה לא מבין... בעוד 5-10 ימים /שבועות /חודשים / שנים מהיום- זה לא יהיה ככה. אני לא אהיה ככה. משהו חדש יעסיק אותי כולי צמאה לאנשים חדשים בחיי לחברויות חדשות עכשיו כולי סקס אני רעבה רעב בלתי ניתן לשובע זה לא קשור אליך זה לא קשור לזיונים שלנו זה קשור לצורה בה אני מהדהדת במסך של גבר זר, בין זרועותיו. זה קשור לשנים בהן לא ראיתי כלום חוץ מבית, עבודה, ילדים. בהן אני ויתרתי וויתרתי והתגמשתי ונשכתי שפתיים. זה קשור אלי. זה קשור לבטחון העצמי שלי. זה קשור לבטחון הזוגי שלנו, בו אני יודעת שאין דבר בעולם שיגרום לנו להתפרק, ואני יכולה ללכת קצת הצידה, לנשום, לראות את עצמי באור אחר. לראות אותך באור אחר. לחזור. אז כן. עכשיו מבחינתי זה הזמן. עכשיו. אני צריכה תשובה ממך. אל תגיד לי תחליטי את. מה אתה מצפה ממני? מה אתה מרשה לי? זה נשמע נורא.. אני יודעת... אבל שנינו יודעים שלכל דבר בחיים יש מחיר. כרגע מחיר האושר והשלווה שלך הוא חוסר מנוחה והמרמור שלי. תגיד לי אתה. במילים שלך. תגדיר גבולות הגזרה". "אוקי. שבי". הוא מסתכל עלי לא מאמין לנהר המילים ששטף אותו. "חתיכת דרמה קווין, שאלוהים ישמור.... כן. אני מודע לזה שאת מפצה על שנים אבודות. כן, את משפריצה את זה סביבך, הם נופלים שדודים לרגליך כן, הרעב שלך מתיש לא. אני לא אגיד לך מה לעשות. את תחליטי." מה להחליט?