פנטזיית יום הולדת שלי

מעניין איך את חוגגת את יום ההולדת שלך, אתגרה אותי המעטפה הצהובה שלו. כאילו מחכה לפנטזיית סקס מטורפת, מרובת איברים, כזו שנקראת בנשימה עצורה, שהזימה נוטפת בה בין המילים. ואני רציתי לעוף מעל חיי המונוגומיה, התפתיתי לתת לו את המילים שרצה, לכתוב בהומור וקלילות איזו סצנה מגרה, חלקה פורנו, כולה דמיונית, מלאה גופות מתפתלים וגונחים. אבל ככל שניסיתי, לא הצלחתי לראות את עצמי בתוכה. אולי כי הדברים שמדליקים אותי באמת מסובכים בפשטותם. לשנינו אותו גוון כחלחל, שנינו נוכחים נפקדים כאן ושנינו לעולם לא ניפגש. אנחנו מחליפים מילים, מחשבות, שאלות, תשובות ועצות אחיתופל. בדמיוני יש לו קול עמוק וחיוך מקסים וזה מה שחשוב. אז הנה בשבילך פנטזיית יום ההולדת שלי: אחה"צ חמים על חוף הים, הרגליים שלי על השולחן הנמוך, הבירה חלקה וקרירה והג'וינט מערפל אותי אחרי יום ישיבות ארוך. לאט לאט נתוני האקסלים מתעמעמים והמוזיקה מתחלפת בקריאות הנאה של ילדים מהים. אלו לא הילדים שלי. היום אני לא אחראית על אף אחד. היום זה יום לעצמי. בלי לחשב זמנים וחוגים, פקקים וארוחות. בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. מבעד למשקפי השמש, בעיניים חצי עצומות אני מרגישה איך השמש והמבטים שלו מלטפים אותי. "תקשיבי" הוא אומר "יש משהו שאת חייבת לדעת עלי" אוי אלוהים... הנה זה מתחיל.... אני חושבת לעצמי מנסה להחליט איך לנפנף אותו בנימוס ברגע שפטיש הרגליים שלו יצא לאור. "בהאזנה" אני אומרת וחומות ההגנה שלי עולות לאיטן, מתכוננות לרגע בוא אאלץ לומר לו שבתחתית הכוס דרכינו נפרדות. "אני קורא אותך. אני קורא את המילים. אני קורא ברווחים, אני קורא בין השורות. אני חושב שאת הולכת ליד. את לא מעיזה, את נוגעת ונרתעת, אולי עוד לא פגשת את האדם המתאים ללכת עד הסוף. אז הנה אני פה. את יודעת על מה אני מדבר, נכון"? המבטים שלנו נעוצים אחד בשניה. הוא לא מחייך. אני מהנהנת "תחליטי אם תגידי כן, זו תהיה המילה האחרונה. אם תגידי לא, נזמין עוד בירה ונקשקש על אנשים בפורום. אני משפילה מבט, מנסה לערוך ספירת מלאי של כל הדברים שאני יודעת עליו. כמה אני יכולה לסמוך עליו. מה יש לו להפסיד. מסתכלת פנימה לראות אם זו סערה של פחד או דהרות של הרפתקה. הרציו מאבד גובה ומתרסק. טוטלוסט. "כן" "נהדרת". הוא מחייך "יש לי תנאי" בורחות לי המילים מהפה "אני לא שמעתי כלום. כן היתה המילה האחרונה שלך" הוא מתכופף לעברי "אני מבטיח שתצאי כשכל האיברים מחוברים. ואפילו יהיה לך חיוך על הפנים. תנשמי... תשתי... לא הולכים לשום מקום כרגע". הלב שלי מפרפר כשהוא מסתכל עלי ואני מתקשה לבלוע את שארית הבירה. אין לי מושג איך אלך על העקבים כשהוא יחליט שהולכים. אנחנו שותים בשתיקה. "תסתכלי ימינה למעלה, את רואה את הילטון? עם ה H למעלה? הלובי בקומה 2, תחכי לי בבר" "עוד אלכוהול? אני ארדם..." אני אומרת בקול שקט מקווה שישמע. הוא מחייך אלי חיוך קטן ואני יודעת שהוא שמע ובחר לא להתייחס. מעמידה פנים שאני מכירה את המלון, עולה במדרגות שיש רחבות לקומה השניה ומתיישבת על הבר. חלונות ענק ושמש טובעת בים מסנוורים אותי, כל הגוף שלי מעקצץ מחול, לחץ וציפיה וכשהברמן ניגש אלי, אני מבקשת כוס מיים קרים עם המון קרח. יד חמה פוגשת את תחתית הגב שלי והוא לוחש לי באוזן: "אני מתלבט... מה ראוי להזמין לך לשתות.... סקס און דה ביץ? סליזי מדיי... זו לא את... אורגזמה? תקבלי. לא אחת ולא בכוס זיון ארוך על הקיר?.... מתאים לך?" אני מאבדת את הנשימה. הוא מסובב את הכיסא שלי הצידה ומתיישב על הכיסא לידי. "אז לא תמיד יש לך מילים, אה?... יופי...." האצבעות שלו חופרות ברעמת השיער שלי כשהוא מהדק את האגרוף ומושך בעדינות קשה. "יין אדום בבקשה, פעמיים". העיניים שלי נפערות מולו. אבל אני שותקת. הוא מקשקש על החשבון ומשיק איתי כוסות, כשאני בוחרת לשתות מכוס המיים שלי, הגבות שלו מתרוממות בשאלה. "שוקו. מיים. בירה. אני לא אוהבת יין. לא שאלת אותי החלטת לבד..." הוא צוחק "טוב, בפעם הבאה תקבלי שוקו". "אני הולכת" אני אומרת "כמובן שאת הולכת. את לוקחת את הטוסיק החמוד שלך, הולכת למעלית, לוחצת על 8 ונכנסת לחדר 809. הנה הכרטיס" "התכוונתי שאני הולכת הביתה" אני אומרת כשהכרטיס בידי. "כמובן שאת הולכת הביתה, אחרי שתקבלי קצת חיוכים". אני מרכינה ראש, מרגישה גל של אלכוהול מציף אותי מבפנים ולוקחת החלטת יום הולדת. גם אם היא תהיה האחרונה בחיי. כשאני יוצאת מהמעלית מחפשת לאן לפנות, נמשכת אל החלונות הגבוהים הגדולים ואל השמש שמכה בהם הוא עומד לידי, חולצת הכפתורים חצי פתוחה ומגלה חזה של גבר. אני מחייכת. נבוכה עד עמקי נשמתי, לו רק ידע אילו מחשבות עוברות לי בראש וכמה התחתונים שלי רטובים... רק מהמחשבה שידע הלחיים שלי מסמיקות. טוב שהשמש מאחורי להאשים אותה. הוא הודף אותי בעדינות לחלון החם, היד שלו מטפסת במעלה הירך מפשילות את שמלה מתקרבות לגלות את הסוד הרטוב שלי. "די. לא כאן" אני מנסה לקנות קצת זמן. הוא סותם לי את הפה בנשיקה, היד שלו מחליקה בתוך התחתונים ואני מרגישה את החיוך המרוצה שלו בתוך הנשיקה. מנסה להדוף אותו. כולי אדומה, נבוכה ופועמת, אבל זה לא ממש הולך לי. כלואה בינו ובין הזכוכית ברכיי פקות והוא לא מפסיק עד שאני משחררת לתוך פיו אנחת גמירה שמהדהדת מגרונו ומייד אצבעות נדחפות לתוך פי. "תטעמי". אני שמחה ללכת מאחוריו במסדרון החשוך לנסות לעשות סדר בראש, להרגיע את עצמי ולהרפות. לפחות לנסות להרפות, מהצורך שלי לקבוע ולדעת. מהצורך שלי לשלוט בכל פרט. מהרצון שלי להשביע רצון. ממטריקס הנתונים שרץ לי בראש כל יום כל היום. המשפט האלמותי של הסבתא הפולניה שלי, כשהיתה מסרקת אותי ואני הייתי מייללת, מהדהד בראשי "תהיי יפה ותשתקי" כמה התקוממתי מולו כנערה ואישה צעירה. והנה עכשיו אני מייחלת לו, מחפשת אותו. מרגע שהדלת נסגרת אחרינו אני שותקת. עומדת צמודה אליו פה לאוזן ומהנהנת כשהוא לוחש לי את מילת הבטחון. מגלגלת אותה בראש מפחד שאשכח, אטעה. שותקת. מנקה את הראש. לא חושבת. לא על על איך אני נראית בתנוחה הזו, או מה הוא חושב עלי, לא מנסה לצוד את מבטו ולנסות להבין מה הוא רוצה או מרגיש, מקשיבה פנימה לסופות של גמירות שמשאירות אותי חסרת נשימה וצמאה, גולשת על גלים של עונג וכאב דק. מרגישה אותו. מרגישה כל שריר בגופי. הראש שלי ריק מכל מחשבה. שקט הגוף שלי מותש, עשוי צמר גפן מתוק כשהוא נשכב מעלי מתנשם ומרוצה. "כן... חד קרן...צדקת.." אבל אני כבר לא שומעת אני כל כך עייפה שאני פשוט נרדמת, ככה, אפילו טיפת נימוס פולני לא נותרה בי. ישנה. כשאני מתעוררת כל העור שלי סומר החדר חשוך לחלוטין קר לי הפה שלי יבש ואני חייבת לשירותים בבהלה, אני מנסה לקום וחוטפת ברק של כאב בצוואר. אני לא יכולה לזוז. קשורה.