אני ונדבי בארץ הלמה

"אשת חיל, אני עייף.... זהו נגמר לי בא לי כבר להגיד לה לקחת את הדברים שלה ולעוף מפה אין לי כח לשטויות האלו... הגעתי לגבול האדום שלי..." העיניים היפות שלו עצובות נורא. העיניים האלו שצחקו איתי כל כך הרבה פעמים, שנצנצו מולי מבעד לעשן מתוק, בתוך סבך סיפורים וכינויים, מביטות בי מחפשות תשובה שאין לי. "מה קרה", אני שואלת בשקט, יודעת שהתשובה מתחילה מרחק שנים אחורה... שנים אחורה בהן הם נכנסו לסווינג והיא התאהבה. שנים אחורה בהן היא יום אחד הודיעה לו שהיא הולכת. שהיא חייבת לנסות לבד ובעצם הלכה לביחד אחר. שנים אחורה בהן היא ביקשה לחזור והוא אסף את האגו הרמוס, שם על כפות המאזניים שנים של ביחד אוהב, והחליט לתת לזה עוד הזדמנות. ביחד. מבלים. מגדלים. בונים. עובדים. חיים. מצרפים למיטתם הזוגית. תמיד ביחד. אבל היא רוצה גם לבד. ויותר מסקס. נדב יושב מולי והעבר נושף בעורפו. "לפעמים החיים מורידים אותי על הברכיים" מוקי שר ברקע ואנחנו כמעט פורצים בצחוק מהתזמון המחורבן של השיר... "נדבי... שום ברכיים! אוטוטו אתה ממנכ"ל את החברה הזו... בחיים לא ראיתי קידום מהיר כזו, הילדים גדלים, לא תמיד הם יהיו כאלו פושטקים... עוברת עליך שנה מטורפת... אני יודעת... אבל... בוא נחשוב רגע..." "מה נחשוב? מה יש פה לחשוב? כל מה שהיא רצתה היא קיבלה! יש לה כל מה שאישה יכולה לחלום עליו... " "אבל האישה הזו חולמת על עוד משהו" אני לוחשת.. "תסביר לי עוד פעם. מה היא בדיוק רוצה" "היא רוצה חבר. היא רוצה לצאת ללילה שלם איתו. היא רוצה לפתוח לגמרי סעאמקקקקק" השאגה שלו ממלאת את חלל הפאב הקטנטן שאנחנו יושבים בו. "ומה אתה רוצה"? אני שואלת "אני רוצה שקט... אני רוצה שהיא תעריך אותי ואת כל מה שאני נותן לה, אני רוצה נישואים שקטים וקצת זיקוקים פה ושם.. משהו רבעוני אני רוצה שהיא תבין שהיא עומדת לאבד את עסקת חייה." הוא מחייך חיוך שבור אם אתה מנפיק את עסקת חייה, אז בחייאת, תעשה הנפקת חברים קודם, אני קונה 51% מהמניות שלך".. אני מגחכת מולו "את התחת שלך אני מנפיק, מפגרת" הוא סוף סוף מחייך באמת.. "נדבי... זהו- אתה מרגיש שאתה שם? קו אדום? גבול אחרון אחרון? הגיע הזמן להוציא את חליפת האיומים"? אני שואלת אותו, מצח צמוד למצח "אתה מוכן לשים הכל על המאזניים? הכל או כלום"? הוא שותק. "אוקי. אתה לא צריך לתת לעצמך תשובה עכשיו... אבל תחשוב" המלצרית הצעירונת מביאה לנו עוד בירה והעיניים שלו לא מודדות אותה. המצב חמור.... "תגידי, איך זה עובד אצלכם, העניין הזה"? "העניין הזה? העניין הזה מסובך בפשטותו. העניין הזה מותח את גבולות הגמישות שלנו עד הקצה העניין הזה מוזר ומי אמר שזה עובד? כי כמו בסווינג זה צריך לעבוד ביחד... אם הילדונת שהצוק מגדל מתחרפנת קצת, גם אני מורידה הילוך... אם ג'ון בחופשה משפחתית, הצוק יותר בבית.. לא יודעת.. לא דיברנו על זה... אבל זה ככה... אנחנו רגילים לאזן אחד את השניה. גם כשתשומת הלב שלנו קצת מטיילת בחוץ". "והזיונים"? "ממממ... פחתו קצת.... אבל למדתי משהו חדש"... אני לוחשת לו באוזן והוא מרים גבה ומסנן "סאומו... נשמע טוב". "אז אולי פחתו אבל טובים ואינטימיים" אני ממשיכה, "אבל זה לא קשור אליכם... אתה לא יכול להשליך מהזוגיות המוזרה שלנו לזוגיות המוזרה שלכם... אני רוצה להגיד לך משהו. שאולי הוא נכון ואולי לא. הוא נכון אצלי בכל אופן. ואשתך מקסימה כמוני :C גם היא וגם אני נושאות על עצמנו מטען כבד של אשמה. גם היא וגם אני היינו הכח המניע שדחף לסווינג, לחוויות, להתנסויות. גם היא וגם אני מודדות את זוית החיוך, מנסות להבין מה קורה מתחת לשריון. מרכינות ראש, מעניקות לכם חסד גם במקומות שלא ממש מגיע לכם. מרצות, ומרגישות שכל תנודה ביציבות היחסים היא באחריותנו הבלעדית. אנחנו הבאנו את הסערה הזו אל תוך הבית. שלא תבין לא נכון... שתינו יודעות שזה לא נכון. שתינו יודעות כי ברגע בו הסכמתם להרשם לאתר. ברגע בו אמרתם I DO להרפתקאה הזו – מחצית מהאחריות עברה לשכמכם. אבל בין הידיעה לרגש.... מרחק רב. אני יודעת שלא כל על הכתפיים שלי. אני יודעת שחלק גדול ממה שקורה לי ולצוק בזוגיות, לטוב ולרע הוא גם באחריותו. יודעת. אבל מרגישה אשמה. כמה אפשר להרגיש אשמה??? כמה אפשר לנסות לאמוד את הרוח? אתה החבר הכי טוב שלה. אתה החבר הכי טוב שלה מגיל 16!!!! אבל איתך היא אשמה. בהכל.