שינויים בהרגלי הצריחה

לבעלי יש חברה אני ממלמלת לעצמי באוטו לבעלי יש מאהבת המילים שאמרתי בקול מתנגשות בשמשה ומסתנוורות אני מחכה לצביטה בלב שתבוא אבל היא מתמהמהת הנסיעה לעבודה קצרה שדות צהבהבים סביבי ואני מנסה לחפור בתוכי לתת שם לתחושות אני מפחדת. מפחדת מכל מה שאינו בשליטתי מפחדת שהוא יתאהב בה, או שהיא תתאהב בו אני מפחדת שהיא תכנס להריון אני מפחדת מה יקרה כשהשמועה תתפשט בין השדות אני שמחה אני שמחה בשבילו ורואה את אושרו אני שמחה שעול החשדות הוסר מעלי אני שמחה שאנחנו לא מעבירים את החיים סתם. אני עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות הקטנות בניהם. מקשיבה כשהוא רוצה לחלוק, מרוצה מעצמי שאין בי צורך לרגל אחריה בפייסבוק. אבל בימים האחרונים משהו יושב עליו. הוא מביט בי במבטים מוזרים, לא מוצא את הרגע לפרוק את אשר על ליבו. עד שזה מגיע "תגידי, מה קרה"? "אצלי? לא קרה כלום... למה?" "מוזר, במשך שנתיים דחפת, משכת, השתוללת, בעטת לכל הכיוונים. ועכשיו... כשכל טוב הארץ מונח לפניך, בופה של סקס, את בדיאטה" אני לא יודעת מה לענות חושבת.. מה באמת קרה לאישה שפלרטטה לכל עבר, שעפה על תשומת לב שטוחה, רגעית, מלטפת. "מה למשל עם האיש קבע שהתכתבת איתו"? "מרוב קשקושים הוא הפך לידיד" "והמושבניק"? "שם זה עמוק... איטי... זה פויקה"... אני מחייכת אליו "והבחור הצעיר"? "הוא ילד... חמוד, אבל ילד... נתתי לו אסימון שיתקשר כשיגדל" "אז אין לך אף אחד על הכוונת? מה יהיה? רק אני אזדיין פה? את מבינה שזה גורם לי להרגיש חרא? אני יוצא, מבלה ואת לא. יש לי רגשות אשמה מטורפים". "אז... אתה רוצה שאני אזדיין כדי שאתה לא תרגיש חרא"? צחוק עכור יוצא ממני הרי זו בדיוק ההשתקפות של הסווינג. ביחד. איזון. הדדיות. הכרה אנושית כל כך גדולה נופלת עלי, שלרגע אני מרגישה מוארת. במשך שנים אנחנו אנו מושקעים רגשית, כלכלית, נפשית, תרבותית וגופנית בבני הזוג שלנו. במשך שנים אנו שקועים בתהליך סמביוזי, דיפוזי ארוך ואיטי בו אנו מאמצים חלקיקים מבני זוגנו, קשובים לכל ניד עפעף וקימור שפתיים. בונים ביחד את עולמנו הפרטי. בונים ומבקשים לסדוק. מחזקים ביצורים ומחפשים חריץ למשב אויר מרענן. ואז, גם כשהדלת נפתחת לרווחה- התודעה עדיין כלואה. מאקסלת איזונים וחישובים למטריצה בה שנינו שואפים ונהנים מאותו הדבר, באותו זמן ובאותו מקום. "אז... אתה רוצה שאני אזדיין כדי שאתה לא תרגיש חרא? לא נראה לי שזה יקרה... ורגשות האשמה שלך גורמים לשטוף כלים, אז אני ממש בסדר עם זה" אני מחייכת אליו ובאיחור מבינה שברגע זה ובמו ידי הוספתי נתוני תפקוד דומסטיים באקסל החישובים הבלתי נראה. "תקשיב. אני מפחדת. אני לא רוצה להתחיל משהו ואז אתה תחליט לסגור. אני לא רוצה להגיע לנקודה בה אני מחפשת רמזים למה שאינך אומר. אני לא רוצה להתאכזב, להתעצבן, לכעוס כי לך נגמר. אני לא רוצה לראות את המבט בעיניך כשאינך יכול לשאת את המחשבה שאני נושמת גבר אחר. אז... אני לא מתוסכלת ולא עורכת רשימות ולא מחכה לך ערה בלילות עד שתחזור ממנה אני שמחה בשמחתך כשארגיש בטוחה בחוזק הפנימי שלך להכיל מחשבה עלי עם גבר אחר, זה יקרה". הצוק מסתכל עלי בשתיקה ארוכה מאוד ואז אומר בחיוך "סעאמק את וצלילות העומק שלך. אבל הפעם את טועה. הפעם זה אפשרי. אני בטוח". ואז הגיעה המעטפה הנכונה.